רע"א 7117/10 עאמר עפיפי נ. עבדאללה נאסר

1.

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' שטמר, ח' הורוביץ וע' זרנקין ), במסגרתו נתקבל באופן חלקי ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופטת כ' ג'דעון ) ונדחה ערעור המבקש.

המבקש, נגר במקצועו, עבד אצל המשיב 1, שהוא בעל נגרייה לרהיטים (להלן: בעל הנגרייה ). המשיבה 2 היא המבטחת של בעל הנגרייה. המבקש הגיש נגד המשיבים תביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעת שהרים ארון כבד בעבודתו ונפגע בגבו.

2.

בית משפט השלום מצא כי גרסתו של המבקש לגבי קרות התאונה אמינה. עוד נקבע כי האחריות לנזקיו של המבקש מונחת לפתחו של בעל הנגרייה, שכן הוא התרשל בכך שלא הנהיג שיטת עבודה בטוחה ולא סיפק למשיב כלים ואמצעים שהיה בהם כדי למנוע את התוצאה המזיקה. אשר לנזק – לבית המשפט הוגשו חוות דעת של מומחה מטעם המבקש, שקבע כי נותרה למבקש נכות צמיתה בשיעור של 20%, ושל מומחה מטעם המשיבים, שקבע כי למשיב נותרו 0% נכות, שכן כל נכותו הרפואית נובעת ממצבו הרפואי הקודם לתאונה. בנוסף, ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה למבקש נכות צמיתה בשיעור של 20%, שמחציתה יוחסה למצבו הרפואי של המשיב עובר לתאונה.

נוכח הפער הגדול בין קביעות המומחים מונה מומחה מטעם בית המשפט, שקבע כי המבקש סובל מנכות צמיתה בשיעור של 10%, שאת מחציתה יש לייחס למצבו עובר לתאונה. בית המשפט קמא אימץ את חוות דעת המומחה וקבע כי למבקש נותרה נכות רפואית צמיתה כתוצאה מהתאונה בשיעור של 5%. עוד קבע בית המשפט כי נכותו התפקודית של המבקש היא בשיעור נכותו הרפואית, היינו 5%.

3.

הצדדים שניהם ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי דינם של שני הערעורים להידחות "בכפוף לתיקון שגגה שנפלה מלפני בית משפט קמא בעניין חישוב ההפסד המוחלט בעבר...". בית המשפט המחוזי אישר את ההחלטה לאמץ את גרסת המבקש באשר לנסיבות התאונה, כמו גם את קביעות המומחה מטעם בית המשפט. כן נקבע כי אין לשנות מקביעות בית משפט קמא בדבר שיעור נכותו התפקודית של המבקש, בדבר אחריותו הנזיקית של בעל הנגרייה לנזקי המבקש ובדבר היעדר אשם תורם מצד המבקש. אשר להפסדי ההשתכרות בעבר – ציין בית המשפט המחוזי כי בית המשפט קמא חישב את ההפסד על פי נכות של 10%, וזאת בניגוד לקביעתו כי הנכות עומדת על 5% בלבד. משאלה פני הדברים, נקבע כי יש להפחית את הפיצוי בפריט זה כדי מחצית.

4.

המבקש אינו משלים עם פסק הדין ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. טענתו העיקרית של המבקש היא כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד "בניגוד מוחלט לרוח הדברים אשר שררה באולם כבוד בית המשפט עת הדיון בערעור", וכי התוצאה אליה הגיעה ערכאת הערעור "הפוכה לחלוטין מעמדת כבוד בית המשפט באותו יום". המבקש טוען כי ביום הדיון הציע בית המשפט המחוזי לצדדים לדחות את ערעוריהם באופן הדדי ללא צו להוצאות. המבקש עצמו נעתר להצעת הפשרה באותו מעמד, ואילו בא-כוח המשיבים ביקש אורכה, אך בסופו של דבר דחה את ההצעה. המבקש טוען כי מאחר שבעת הדיון בערעור היה ברור כי בית המשפט עומד לדחות את שני הערעורים, לא עמד בא כוחו על טענותיו ולא ביקש להעמיק בהן, ולפיכך נגרם לו עוול רב. עוד טוען המבקש כי למרות שבית המשפט אימץ את קביעת המומחה שמונה מטעמו בדבר נכות רפואית של 5%, לא היה בכך כדי לחייב אותו לחשב את הפיצוי בגין הפסדי השכר בעבר לפי נכות זו, שכן בדיקת המומחה מטעם בית המשפט נעשתה רק ביום 27.7.2007, ואילו הפיצוי בגין הפסדי העבר נפסק עבור התקופה שמיום התאונה (16.8.2002) ועד ליום מתן פסד הדין (1.10.2009). לשיטתו, תאריך תחילת הנכות שקבע המומחה הוא מתאריך הבדיקה ולא ממועד קודם לכך. בנוסף, טוען המבקש כי בית המשפט קמא שגה בכך שקבע שהמבקש לא סבל עובר לתאונה מכל בעיה או מגבלה תפקודית, אך בד בבד אימץ את קביעת המומחה מטעמו, שזקף מחצית מן הנכות הרפואית למצבו הקודם של המבקש. לבסוף, מעלה המבקש שורה של טענות כנגד קביעות המומחה מטעם בית המשפט.

5.

לאחר שבחנתי את נימוקי הבקשה החלטתי לדחותה מבלי לבקש תשובה. אין בידי לקבל את הטענה לפיה נגרם למבקש עוול מכך שבית המשפט המחוזי פסק שלא בהתאם להצעת הפשרה שהעלה בפני הצדדים. ברי כי בית המשפט אינו כבול בהצעת פשרה המועלית על ידו במסגרת דיון שמתנהל בפניו; אף אין באווירה ששררה באולם או בהתרשמותם הסובייקטיבית של הצדדים מאווירה כזו, כדי לחייב את בית המשפט. מרגע שנדחתה הצעת הפשרה על ידי אחד הצדדים, חזר הכדור לפתחו של בית המשפט, שנדרש לדון בערעורים לגופם. בית המשפט מחויב היה בשלב זה, להכריע במסגרת פסק דינו בטענות הצדדים, ואין בהצעת פשרה שהעלה בשלב קודם כדי להגבילו.

בחינת פסק הדין של ערכאת הערעור לגופו מעלה כי נערך דיון מקיף בטענות השונות שהעלו הצדדים הן במסגרת הערעור הן במסגרת הערעור שכנגד. בית המשפט עמד על שגגה שנפלה בפסק הדין נשוא הערעור, שכן "בית המשפט קמא חישב את ההפסד החלקי על פי נכות של 10%, בניגוד לקביעתו כי הנכות עומדת על 5% בלבד". לאור האמור, נקבע כי שומה היה לחשב את הפסד ההשתכרות לעבר על פי הנכות התפקודית שנקבעה למבקש בשיעור 5% (כשיעור הנכות הרפואית שקבע המומחה מטעם בית המשפט). בקביעה זו אין להתערב.

אשר על כן בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.