רע"א 7119/05 משה לבקוביץ נ. בנק הפועלים בע"מ

1.מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ו' מרוז), בה נדחתה בקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי מימוש משכנתה על דירת מגורים שבבעלות המבקש ובת-זוגתו.

2.חרף העובדה שהמבקש ובת-זוגתו נקטו הליכים רבים ומגוונים במטרה לעכב את פינויים מדירת המגורים, המבקש לא מצא לנכון להזכיר אף לא אחד מהם בבקשה למתן הסעד הזמני שהגיש ביום 30.6.05 לבית משפט קמא. די בכך בכדי לדחות את הבקשה על הסף. שכן, מושכלות ראשונים הם, כי "על הפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני מוטלת החובה לגלות עובדות העשויות להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט. במיוחד כשקיימת אפשרות כי הבקשה למתן סעד זמני תידון במעמד צד אחד" (רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד , פ"ד מט(3) 854, 868). יודגש, כי בין היתר הושמט מן הבקשה שהוגשה לערכאה דלמטה דבר קיומם של שני הליכים נוספים אשר נוהלו במקביל לענייננו. ההליך האחד, הינו בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב שלא לעכב את פינוי בני הזוג מן הדירה אשר הובאה בפני בית המשפט המחוזי בעיר בתאריך 28.6.05, יומיים בלבד טרם הגשת הבקשה נשוא ההליך דנא. בגדר הבקשה דשם נתבקש סעד זמני (בש"א 14540/05) הזהה לסעד שנדרש כאן. הבקשה לסעד זמני נמחקה ביום 11.7.05 בשל ביטולו של צו הפינוי אשר היה קבוע ליום 10.7.05. במסגרת ההליך השני, הגישה בת-זוגתו של המבקש בקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי מימוש המשכנתה. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 18.11.04. בהחלטה (שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא י' זפט) נקבע כי סיכוייה של המבקשת לזכות בתביעה העיקרית הינם קלושים. על החלטה זו השיגה בת הזוג בפני בית משפט זה, אשר דחה את בקשת רשות הערעור ביום 7.7.05 (רע"א 9647/04), בסברו כי בת הזוג לא השכילה להצביע על קיומה של זכות לכאורה. להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי לאור מצבו הנפשי הקשה של המבקש מונה לו ביום 10.4.05 אפוטרופוס.

3.שתיקת המבקש ביחס להליכים המדוברים מעוררת תהיות רבות נוכח העובדה שלא רק שהם נוהלו בסמיכות זמנים להגשת הבקשה דנא, אלא שהם אף טופלו בידי אותו בא-כוח - עורך הדין מורגנשטרן. כן, תמוהה עד מאד הטענה לפיה הבקשות הקודמות אינן קשורות לענייננו. שהרי, הבקשות רובן ככולן, נסובות סביב עניין דומה, הן מתייחסות לאותה דירת מגורים, מופנות כנגד אותו משיב - בנק הפועלים בע"מ, ובכולן מבוקש אותו סעד - עיכוב הליכי הפינוי. זאת ועוד, חלק מן הטענות לגופו של עניין כנגד בטלות שטר המשכנתה הנזכרות בבקשה דנא הועלו אף על ידי בת-זוגתו של המבקש, אשר מיוצגת, כאמור, על ידי אותו בא-כוח. בנוסף, מבלי לקבוע מסמרות לעניין שאלת הסמכות המקומית, לא נהירה לי הסיבה שבעטיה פנה הפעם המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בבקשה למתן הסעד הזמני, בעוד שכל הליכים הקודמים בנוגע לעיכוב הפינוי נוהלו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ממסכת האירועים שתוארו לעיל מתקבל, איפוא, הרושם כי המבקש ביקש להסתיר מעיני בית משפט קמא החלטות קודמות אשר דחו בקשות שהוגשו על ידיו ועל ידי בת-זוגתו, בהן נכתבו דברים נחרצים לגבי סיכויי תביעתו. יתרה מכך, מן החומר המונח בפניי עולה, כי אין זו הפעם הראשונה שבה המבקש מעלים מבית המשפט עובדות חשובות. כך למשל, המבקש לא מצא לנכון להזכיר בבקשות קודמות שהגיש, כמו גם בזו הנוכחית, כי אחד מנושיו החל לנהל כנגדו הליכי פשיטת רגל וכי בשל כך מונה לו כונס נכסים זמני. גם אם בסופו של דבר הליכי פשיטת הרגל לא הושלמו, מן הראוי היה למצער ליידע את בית המשפט אודות קיומם. שכן, במסגרת ההליכים הללו אף ניתן צו זמני לעיכוב כל הליכי ההוצאה לפועל שננקטו כנגד המבקש, ובכללם הליכי מימוש המשכנתה על דירת המגורים. הלכה מושרשת היא, כי אי גילוין של עובדות מהותיות הנוגעות לבקשה למתן סעד זמני מהווה חוסר ניקיון כפיים רציני, אשר די בו, כאמור, בכדי להביא לדחיית הבקשה על הסף.

4.למעלה מן הנדרש, אתייחס בקצרה לטענה נוספת אשר בפי המבקש הנוגעת לחוסר כשרותו לחתום על טפסי המשכנתה. אין חולק על כך שבתקופה האחרונה התדרדר מצבו הנפשי של המבקש עד אשר נקבע כי הוא אינו מסוגל לדאוג לנכסיו ולעסקיו. אולם, אין די בכך. הואיל וההלוואות המובטחות בשעבוד נלקחו בשנת 1999, ברי כי מועד זה הוא החשוב לעניין המצב הנפשי ולא מצבו של המבקש דהיום. בית המשפט דלמטה הביע פליאתו על כך שעניין זה של המצב הנפשי לא עלה בהליכים קודמים שניהל המבקש. יוער, כי אך לפני מספר חודשים הורשע המבקש בביצוע עבירות שונות על פי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (ת.פ. 8130/02). ואולם, אף-על-פי שהעבירות שיוחסו למבקש נעברו במהלך שנת 2001, כשנתיים לאחר נטילת ההלוואות, לא אוזכרה סוגיית כשירותו לעמוד לדין, אלא בשלב הטיעונים לעונש. מכאן, נדמה כי טענה זו, עליה השליך המבקש עיקר יהבו, אין בה כדי להטות את הכף לעבר מתן הסעד הזמני. כלומר, גם בחינה של הבקשה מבחינת הזכות לכאורה אינה מצדיקה מתן סעד זמני. כל זאת בנוסף למחדל של אי-גילוי עובדות רלוונטיות.

4.אשר על כן, הבקשה נדחית, ללא שמתבקשת תשובה.