רע"א 7176/18 ש.ב.א מועדונים בע"מ ע"י יעקב סייג ת.ז. נ. יוסף דרמר

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.8.2018 (ע"א 50369-04-17, השופטת ש' דותן ). בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהוגש על פסק דין של בית משפט השלום מיום 20.3.2017 ועל החלטה נוספת שלו מיום 9.4.2017 (תא"מ 11047-09-16, השופט י' חסדיאל ).

2.

בחודש נובמבר 2007 כרתה המבקשת, שהיא חברה מסחרית (להלן: החברה ), הסכם שכירות עם בעלי נכס בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב (להלן: הסכם השכירות ). המשיב, שהוא עורך דין, חתום על הסכם השכירות כבא-כוח הבעלים או מי מהם. ביום 17.12.2007 מסר נציג החברה, מר יעקב סייג (להלן: סייג ), שיק שאמור היה לשמש בטוחה למילוי התחייבויות החברה. יצוין כבר עתה כי סייג הוא אף מי שייצג את החברה במכלול ההליכים המפורטים להלן. ביום 23.12.2007 השיק הופקד בחשבון נאמנות שנוהל על-ידי המשיב עבור בעלי הנכס (להלן: הפיקדון ). שמונה חודשים לאחר שנחתם, הגיע הסכם השכירות לסיומו בעקבות קשיים כלכליים שהחברה נקלעה אליהם.

3.

ביום 20.7.2015 הגיש סייג תביעה נגד המשיב בבית משפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו. בתביעה התבקשה השבת הפיקדון, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (ת"ק 55624-07-15, השופט ט' חבקין ). בדיון שהתקיים ביום 8.5.2016 עמד בית משפט לתביעות קטנות על כך שקיימים בתביעה קשיים הנובעים מהיעדר יריבות בין הצדדים, הן מאחר שהסכם השכירות נכרת עם החברה, והן מאחר שבעלי הנכס הם הנתבעים הרלוונטיים, ולא המשיב. בהתאם לכך, הוצע לסייג לתקן את כתב התביעה שלו, תוך שהוסבר לו כי על פני הדברים, במתכונתה הנוכחית נדמים סיכויי התביעה כנמוכים, ולפיכך טוב יעשה אם ייוועץ בעורך דין.

4.

ביום 14.6.2016 הגיש סייג בקשה לתיקון כתב התביעה כך שהחברה, היא המבקשת דנן, תצוין בו כתובעת. ביום 16.6.2016 קבע בית משפט לתביעות קטנות כי הוא נעדר סמכות לדון בתביעה המוגשת בידי חברה. ביום 6.9.2016 הוגשה התביעה מחדש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו בידי החברה, ואף במתכונתה זו המשיב צוין בה כנתבע (תא"מ 11047-09-16).

5.

ביום 20.3.2017 התקיים דיון בבית משפט השלום, ובו הוסבר כי עדיין קיים קושי בתביעה מן הטעם של היעדר יריבות בין הצדדים. יחד עם זאת, בהמשך הדיון הודיע המשיב כי לצרכי פשרה בלבד ומבלי להודות באף טענה, הוא "מוכן לשלם לתובע סך של 1,000 שקל". המבקש הסכים לכך, וההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין.

6.

ביום 23.3.2017 החברה הגישה בקשה לביטול פסק הדין והמשך ההליכים, בשל פגמים שנפלו לטענתה בהליך השיפוטי שקדם למתן פסק הדין ובכריתתו של הסכם הפשרה. ביום 9.4.2017 נדחתה הבקשה בידי בית המשפט השלום בקבעו כי לא מצא הצדקה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה.

7.

המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי, וטענה בין היתר כי בית משפט השלום שגה כאשר עסק בהיעדרה של יריבות בין הצדדים, לאחר שבית משפט לתביעות קטנות קבע כי זו אמנם קיימת מעת שהתביעה הוגשה בשנית על-ידי המבקשת. בנוסף, נטען כי נפלו פגמים בהליך שהתנהל בבית משפט השלום בשל כך שניתן היה להבין ממנו שאין לה עילת תביעה.

8.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי מלכתחילה היו לסוגית אי-היריבות שני ביטויים – זהות התובע וזהות הנתבע – ולכן החלפת התובע לא נתנה לה מענה שלם. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפלו פגמים בהליך שהתנהל בבית משפט השלום, וציין כי הן בית המשפט והן הצדדים היו מודעים לשאלה שבמחלוקת, ולא ניתן לומר כי סייג הוטעה בעניין. על כן, נקבע כי המבקשת אינה רשאית לחזור בה מהסכמתה בבית משפט השלום.

9.

הבקשה דנן מכוונת כלפי שני פסקי הדין שלטענת החברה "חסמו" אותה בטענה פרוצדורלית. החברה מוסיפה וטוענת כי הפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין ניתנה תוך הטעיית המבקשת ומשכך תוקפה פגום. לשיטת החברה הבקשה חורגת מעניינה הפרטי מאחר שהיא "נוגעת לדמותו של בית המשפט והתייחסותו לטעויות של עצמו".

10.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובתו של המשיב.

11.

הטענות בבקשה אינן מצדיקות קיומו של הליך ערעורי נוסף, על-פי אמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). החברה מנסה לשוות לבקשה נופך עקרוני, אך לאמיתו של דבר טענותיה הן בעלות אופי ערעורי ומכוונות כולן לנסיבותיה הקונקרטיות. אף לא התרשמתי כי ישנה חשיבות ציבורית בבירור הטענות המועלות בבקשה או כי נגרם לחברה עיוות דין. אפשר להבין את התסכול הנובע מתחושתו של בעל דין שלא הצליח להציג את עניינו באופן אפקטיבי בבית המשפט. אולם, לאמיתו של דבר, החברה לא הוטעתה, ואף חזרה ובחרה לנהל את ענייניה תוך היעזרות חלקית בלבד בייעוץ משפטי.

12.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.