רע"א 7177/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. סעדה שמשון

1.

המשיב הגיש תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). המשיבה גורסת כי פגיעתו של המשיב לא נגרמה בתאונת דרכים אלא בקטטה. המחלוקת בעניין זה מתבררת בבית משפט השלום. המשיב ביקש כי ימונה מומחה רפואי בשלב זה – הוא שלב בירור החבות – שכן לשיטתו הפגיעות שנגרמו ברגלו תומכות בגרסתו – קרי בגרסת תאונת הדרכים. המבקשת לעומת זאת טענה ועודה טוענת, כי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, לפי חוק הפיצויים, יכול להתמנות רק לאחר שנקבע כי מ דובר בתאונת דרכים. לשיטתה, השאלה אם המשיב היה מעורב בתאונת דרכים היא "עניין עובדתי טהור ולא רפואי".

בית משפט השלום הורה על מינוי מומחה רפואי לפי המבוקש, ובית המשפט המחוזי, שדן בבקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת, קבע כי אין צורך להכריע במחלוקת העקרונית משתי סיבות: האחת, שבכל מקרה בית המשפט רשאי למנות מומחה רפואי לפי הדין הכללי; והשנייה, שמכל מקום יש להחזיר את התיק לבית משפט השלום לצורך ניסוח מחדש של השאלות שיופנו למומחה באופן שחוות הדעת תתמקד רק בעניין הרפואי.

המבקשת סבורה כי יש להימנע לחלוטין ממינוי מומחה רפואי בשלב זה – בטרם הוכח עצם קיומה של תאונת דרכים. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

2.

הטענה הבסיסית של המבקשת, כי אין ולא יכולה להיות כל תועלת במינוי מומחה רפואי בשלב זה, היא טענה גורפת שאין לקבל. במישור העקרוני, בירור לגבי אופי פגיעותיו של הניזוק בהחלט יכול לסייע בהכרעה בין שתי גרסאות עובדתיות סותרות, והעניין מסור לשיקול הדעת של הערכאה המבררת. כך, למשל, יכול המומחה הרפואי להסביר כי הפגיעות שהוסבו לניזוק מתיישבות היטב – או אינן מתיישבות כלל – עם גרסה מסוימת. עדות כזו היא בגדר "עניין שברפואה" והיא יכולה לסייע בהתחקות אחר האמת. אין לפיכך לשלול מניה וביה את עצם הצורך והסמכות למינוי מומחה רפואי בשלב בירור החבות.

3.

השאלה האחרת היא האם בירור השאלה הרפואית צריך להתבצע לפי ההוראות בחוק הפיצויים או שמא לפי ההוראות בדין הכללי (קרי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). סבורני כי בהקשר זה יש לקבוע שהמסגרת הנורמטיבית הנכונה היא ההוראות בדין הכללי.

סעיף 6א לחוק הפיצויים קובע לאמור:

6א. מומחה רפואי

(א) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הוראות בדבר מינוי מומחה אשר יחווה דעתו בענין הנכות הרפואית של נפגע, או בכל נושא רפואי אחר, לרבות דרכי שיקומו של הנפגע, ובדבר סמכויותיו וחובותיו של המומחה.

...

הנה כי כן, המומחה לפי החוק אמור לחוות-דעתו "בעניין הנכות הרפואית של נפגע, או בכל נושא רפואי אחר, לרבות דרכי שיקומו של הנפגע". המונח "נפגע" מוגדר בסעיף 1 והכוונה ל"אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים...". כלומר, סעיף 6א חל בנסיבות שבהן ידוע כבר שהאדם נפגע בתאונת דרכים, ואין להחילו לצורך הוכחת שאלה זו עצמה. אמנם נאמר בסעיף כי המומחה יכול להיות ממונה "בכל נושא רפואי אחר" אך בהדבק הדברים – מימין ומשמאל – ובהיגיון הכללי של הסעיף, אין לקבוע כי מילים אלה נועדו להרחיב את תחולת הסעיף גם לשאלות רפואיות הצריכות להכרעה בדבר עצם קיומה של תאונת דרכים. מסקנה זו מתבקשת גם

מהוראות תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז – 1986 (להלן: תקנות המומחים ), שקובעות בסעיף 2:

2.בקשה למינוי מומחה וצרופיה

(א) נפגע הטוען בכתב תביעתו לענין נכותו הרפואית שעליה לא חל סעיף 6ב לחוק, או לענין כל נושא רפואי שאינו נכות, לרבות דרכי שיקומו, יצרף לכתב התביעה-

(1) בקשה למינוי מומחה, לפי טופס 1;

...

כלומר, רק מי שהוא "נפגע" יכול לבקש מינוי מומחה בהתאם לדין המיוחד בתחום תאונות הדרכים (כמו-כן יכול הנתבע לבקש מינוי מומחה מטעם בית המשפט, לפי תקנה 3 לתקנות המומחים, אולם גם זאת רק בתנאי

שהמינוי לא בא אלא לצורך קבלת חוות דעת המתייחסת למצבו של הנפגע עצמו , ושלא נתבקש כבר מינוי מומחה בנושא שאליו מתייחסת הבקשה – ראו רע"א 4600/04 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' שמאי (לא פורסם, 8.2.2005); לעומת זאת, נפסק כי התלויים בנפגע, המגישים תביעה בגין הפסדי התמיכה עקב מות המנוח, אינם בגדר "נפגעים" לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים. ממילא, לא ניתן למנות מומחה רפואי לפי סעיף 6א כדי לחוות-דעה בעניינם – ראו רע"א 8796/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' בן יאיר ים , פ"ד נד(2) 460 (2000)).

אמת, יצירת מסגרת פנימית בתוך תביעות המבוססות על חוק הפיצויים שבה ימונו מומחים לפי תקנות סדר הדין האזרחי, יש בה מן המלאכותיות והיא גם עלולה להפריע למימוש המטרות שעמדו ביסוד הסדר-המומחים המיוחד שבחוק הפיצויים, לאמור: ייעול הדיון וחסכון בעלויות. זאת ועוד, בדרך-כלל אין לצפות מבעל-דין המגיש תביעה לפי חוק הפיצויים לצרף לה חוות-דעת רפואית להוכחת "עניינים שברפואה" כגון העניין שלפנינו. מ דובר בצורך נדיר שעשוי להתעורר בשלב מאוחר יותר של ההליך המשפטי, כשנחשפת בקעת המחלוקת. אולם המחוקק הוא זה שיכול להביא לתיקון הקושי הזה, ובינתיים יש למצוא את הפתרון בתקנות סדר הדין האזרחי. בהקשר זה יש לזכור כי בית המשפט יכול לפטור בעל-דין מצירוף חוות-דעת (תוך רישום טעמיו המיוחדים), וכן רש אי הוא "בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה או מומחים לעניין במחלוקת בין בעלי הדין" (סעיפים 127 ו- 130 לתקנות סדר הדין האזרחי).

בנסיבות העניין, לאור מסגרת הטענות שהועלו והצורך לחסוך בעלויות ובזמן, נראה לי כי ניתן וראוי במקרה זה לראות במינוי המומחה על-ידי בית משפט השלום ככזה שנעשה לפי הדין הכללי, כאמור לעיל. לכן, הערעור נדחה אם כי לא הייתי עושה צו להוצאות בהליך שלפני.