רע"א 7181/11 מנדלברג יצחק נ. בנק לאומי לישראל

1.

המבקש היה לקוח של הבנק-המשיב. הוא הגיש בשנת 2007 תביעה נגד הבנק בסכום העולה על 650,000 ש"ח. הטענה המרכזית בתביעה הייתה כי הבנק היתנה שלא כדין מתן הלוואות במטבע זר בשנת 1999 בכך שהמבקש יערוך ביטוח שער. בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת א' פרוסט-פרנקל) דחה את התביעה. בפסק הדין נקבע, כי התביעה התיישנה. בית המשפט הוסיף ודן בסוגיה המהותית ודחה את טענת המבקש בדבר התניית שירות בשירות שלא כדין. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר דחה את הערעור. אחת משופטות ההרכב (כבוד השופטת ר' לבהר-שרון) הסכימה הן עם הקביעה כי התביעה התיישנה והן עם דחיית הטענה בדבר התניית שירות בשירות. שני השופטים האחרים (כבוד השופטים י' שנלר וד"ר ק' ורדי) לא נדרשו לסוגיית ההתיישנות, אך הסכימו כי אין מדובר במקרה של התנאת שירות בשירות.

2.

איני רואה צורך לפרט את העסקה המורכבת שנעשתה בין הבנק לבין לקוחו. די לומר כי מדובר במתן שתי הלוואות של פרנק שוויצרי ובצידן ביטוח שער תוך עשיית שימוש בשתי אופציות. בית משפט השלום העדיף עדות מומחה שניתנה מטעם הבנק על פני עדותה של מומחית מטעם המבקש, ובסופו של יום מצא כי קיים קשר עסקי סביר בין ההלוואות לבין העסקה של ביטוח שער.

3.

המבקש מודע לקושי בפניו הוא ניצב, שהרי מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. לטענתו, קיימת הצדקה למתן רשות ערעור משום שבית משפט זה "טרם נדרש להתניית עסקה עתידית במט"ח בביטוחו, וממילא לא קבע אמות מידה לקיומו של 'קשר עסקי סביר' ביניהם".

סבורני שאין כל צידוק שבית משפט זה ייתן רשות ערעור במקרה הנוכחי. כאמור, הערכאה הדיונית העדיפה את עדות המומחה מטעם הבנק. דומה שקביעה זו סתמה את הגולל על תביעתו של המבקש. זאת, שכן דחייתה של הטענה בדבר התנייה שלא כדין של שירות בשירות נתבססה במידה רבה על עדותו של המומחה. כאשר זה המצב, אין כל סיבה שבית המשפט העליון יקדיש את משאביו המצומצמים לדיון תיאורטי בסוגיה של התניית שירות בשירות.

4.

בקשת רשות הערעור נדחית, בלא שהמשיב נדרש ליתן תשובה. משלא נתבקשה תשובה, לא יפסקו הוצאות.