ב בית המשפט העליון
רע"א 7183/97
בפני: כבוד השופט ת' אור
המ בקש : מחמוד ביידון
נגד
המשיבים : 1. עווני ביידון
2. עאישה ביידון
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.11.97 בתיק המר' 5931/95 שניתנה על ידי כבוד השופט ע' חבש
בשם המבקש: עו"ד מנחם בלום
בשם המשיבים: עו"ד וסים דכוור
פסק דין
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, בה נדחתה בקשת המבקש לתקן את כתב תביעתו. הוחלט לדון בבקשה כאילו רשות ערעור ניתנה והערעור הוגש כדין.
המבקש והמשיב מספר 1 אחים הם, ולהם אחים ואחיות נוספים. המבקש הוא התובע, ואילו המשיב מספר 1 הוא הנתבע בתיק התלוי ועומד בפני בית משפט קמא (ת"א 1165/95). אביהם המנוח של האחים היה הבעלים של קרקע בשכונת ראס אל עמוד. המחלוקת בין האחים הינה בנוגע ל1,500- מ"ר מתוך החלקה הנ"ל ( להלן: המקרקעין ).
לפני מותו הורה אביהם של האחים למשיב מספר 1, כי לאחר מותו יש לחלק בעין את המקרקעין בין האחים והאחיות, לפי חלוקה גיאוגרפית מסויימת שאינה מענייננו. במהלך השנים רכשו, הן המבקש והן המשיב, כל אחד בנפרד, מאחיהם ואחיותיהם, שטחים נוספים מן הקרקע. אף לא אחת מן העיסקאות במקרקעין אשר פורטו לעיל נרשמה כדין. שנים מספר לאחר מות האב נרשם המשיב מספר 1 בלישכת רישום המקרקעין כבעלים של כל המקרקעין. המבקש טוען, שיש לראות את רישומו של האח במשרדי רשם המקרקעין כנאמן של יתר אחיו ואחיותיו. המשיב טוען, כי רישומו כבעל המקרקעין משקף נכונה את מצב הזכויות הקנייניות בנכס. אמנם, המשיב מודה כי אביו הורה לו בעל פה לחלק את המקרקעין בין האחים והאחיות, אך לטענתו, המבקש לא נמנה עליהם, שכן זה קיבל בית בסילוואן.
ביום 26.10.97, שנים עשר ימים לאחר סיום ישיבת ההוכחות בבית משפט קמא, ביקש התובע - המבקש שבפנינו - לתקן את כתב תביעתו ולהכניס שני תיקונים מרכזיים. הראשון מתייחס לקבוצת הטענות המשפטיות, ובו המבקש טוען כי הוראת האב - מאחר ומדובר בחלוקת מקרקעין שנעשתה בעל פה - הינה חסרת תוקף על פי החוק. לאור זאת, חלים דיני הירושה הכלליים, לפיהם למבקש, מהיותו שותף בקרקע עם אחיו היורשים האחרים ובהעדר צוואה של האב, זכות בחלק בלתי מסויים בקרקע. התיקון השני הינו, להוסיף עתירה לפיצול סעדיו. בכתב התביעה המקורי טען המבקש לסעד הצהרתי, לפיו הוא הבעלים בחלק מסויים מן המקרקעין (חלק זה מורכב מחלקו שלו ומן החלקים שרכש מבני משפחתו). בכתב התביעה המתוקן, טען המבקש גם לזכות השימוש והחזקה באותו חלק מסויים בקרקע. לחילופין, טען המבקש, גם לבעלות בחלק בלתי מסויים בקרקע.
בית המשפט המחוזי דחה כאמור את בקשת המבקש, משום שבמשך למעלה משנה היה סיפק בידיו להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה וזה נמנע מעשות כן; וכן, משום שהתרת תיקון כתב התביעה תצריך שמיעתו של המשפט מחדש.
במוקד הדיון מצויה, אם כן, החלטתו של בית משפט קמא, שלא לאשר תיקון כתב תביעה. הוראת הדין הרלבנטית לדיוננו קבועה בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. הוראה זו קובעת, כי:
"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין...".
הוראה זו פורשה על ידי בתי המשפט, כך שמעת שהראה בעל דין שהתיקון דרוש כדי להעמיד לדיון את השאלה שהיא באמת השאלה שבמחלוקת, זכאי הוא, לכאורה, לקבל רשות לתיקון (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995), 338-337). בפסיקה הודגש, כי:
"אם מתברר, כי בעל דין העלה בכתב הטענות פלוגתא, שאינה באמת השנויה במחלוקת, ובתיקון הוא רוצה לתקן את העיוות - נעתרים לו ברוחב לב" (ר"ע 330/85 אלבו נ' רבינטקס תעשיות בע"מ , פ"ד לט(2) 556, 558-557).
במקרה שלפנינו, מדובר בבקשה לתיקון כתב תביעה שעניינה שאלת הזכויות של המבקש בקרקע והסעדים הנגזרים מכך. סבורני, כי בקשה זו אכן נוגעת בשאלה האמיתית השנויה במחלוקת בין הצדדים. דומה, שבמשך זמן רב דנו הצדדים בפלוגתא שאינה פלוגתא אמיתית. וכי יתכן כי פלוני יתבע בעין חלק מסויים ממקרקעין שלא עברו פרצלציה? מבלי להביע דיעה באשר לסיכויי התביעה, דומה שהמחלוקת האמיתית בין הצדדים אינה מצטמצמת לשאלת הבעלויות בקרקע, אלא גם באשר לשימוש וההחזקה בה.
אינני מתעלם מהפגם שנפל בבקשה שלפנינו, והוא משך הזמן הרב שעבר עד שהתעורר המבקש והגיש את בקשתו לתיקון כתב התביעה. אך במקרה דנן, דומני שהצדק מחייב להעתר למבקש על אף השלבים המתקדמים של הדיון אליו הגיע בית המשפט המחוזי. כך, בהתחשב, בין היתר, בכך שהמבקש טוען בפנינו כי אין בכוונתו להביא שום ראיות נוספות לאלה שהוגשו בבית המשפט המחוזי, אלא אך לבסס טענות משפטיות שהתשתית הראיתית להן, כך הוא טוען, כבר הוכחה.
על סמך כל האמור, מתקבל הערעור וניתנת למבקש הרשות לתקן את כתב תביעתו כמבוקש על ידו. המבקש לא יהיה רשאי להביא ראיות נוספות, אך המשיבים יהיו רשאים להביא ראיות נוספות, ככל שהן נוגעות לתיקון כתב התביעה.
אף כי הערעור מתקבל, המבקש ישא בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, יט' בשבט התשנ"ח
(15.2.98).
ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
עכב/
97071830.
E02