רע"א 7190/11 בינה סוכנות לביטוח (2002)בע"מ נ. רוני חג'ג

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 03.03.11 (בערעור אזרחי 36138-11-10 ובערעור שכנגד 36138-11-10, כב' השופטים א' שילה , מ' נד"ב ו א' מקובר ), אשר מתוקף הסכמת הצדדים לפסוק על דרך הפשרה דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט השלום בת"א 3350-06 מיום 19.09.10 (כב' השופט ד' גדול ), בו הוחלט שעל המבקשת לשלם למשיבים סך של 70,000 ש"ח בגין אחריותה כמבטחת של המשיבים. תחת זאת חויבה המבקשת בסך של 162,000 ש"ח בנוסף לנפסק בבית משפט השלום.

2.

המבקשת היא סוכנות ביטוח בה הוחזקה פוליסת ביטוח חיים עבור המנוחה, שהייתה אשתו של משיב 1 ואימם של המשיבים 2-5. במסגרת הפוליסה נכלל סעיף לפיו במות המבוטחת, תפרע חברת הביטוח (היא חברת מנורה) את יתרת ההלוואה של המנוחה כלפי הבנק בגין רכישת דירה. המנוחה נפטרה ביום 08.06.04. הסכסוך בין המבקשת למשיבים ניעור לאחר סירובה של המבקשת לפרוע את יתרת ההלוואה על-פי תנאי הפוליסה בנימוק שהמבוטחים – המנוחה ומשיב 1 – לא מסרו את מלוא מצבה הרפואי של המנוחה בעת רכישת הפוליסה. המשיבים תבעו את המבקשת ואת חברת ביטוח מנורה, שהפוליסה שלה נמכרה למשיבים על-ידי המבקשת, על מנת שתשלמנה את יתרת ההלוואה. בית משפט השלום הכריע בתביעה, וחילק את האחריות בין המבקשת, המשיבים וחברת מנורה. המבקשת חויבה ב-10% מהנזק, שהועמדו על סך 70,000 ש"ח. המבקשת ערערה על פסק הדין. בהסכמת הצדדים, בית המשפט המחוזי פסק על דרך הפשרה מכוח סמכותו לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 וחייב את המבקשת בתשלום סכום נוסף למשיבים על הסכום שנפסק בבית משפט השלום - בסך כולל של 162,000 ש"ח. המבקשת ביקשה לתקן את פסק הדין מחמת טעות סופר, אך בקשתה נדחתה. היא הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין, אשר נדחתה ביום 01.09.11 מן הטעם שההליך הראוי לביטול פסק דין עקב פגם בהסכמה הוא בדרך של הגשת תביעה עצמאית ולא במסגרת אותו הליך. כלפי החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.

המבקשת טוענת שהחלטת בית משפט המחוזי בה נדחתה בקשה לביטול פסק דין שגויה. זאת היות שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן בהסכמה נפל פגם המצוי לעמדתה בסמכות – להבדיל מהסכמת הצדדים – שהוקנתה לבית המשפט המחוזי על-ידי הצדדים לפסוק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. לכן לעמדתה, האמצעי לתקיפת פסק הדין הוא בגדר ההליך עצמו, ולא על-ידי הגשת תביעה חדשה. זאת בין באמצעות בקשה לביטול פסק דין או באמצעות הגשת ערעור על פסק הדין עצמו. טענותיה כלפי פסק הדין המוסכם הן: הסמכות של בית המשפט המחוזי הוקנתה במירמה והטעיה מצד המשיבים לחשוב שפוליסת הביטוח הקודמת שהייתה להם בחברת שילוח בוטלה בגלל המבקשת. זאת בעוד שבפועל המשיבים מנהלים הליכים משפטיים מול חברת ביטוח שילוח, שם טוענים הם שלא בוטלה הפוליסה בשילוח. לטענת המבקשת, היא הסכימה למתן פסק דין על דרך הפשרה נוכח הטענה שהוחלף הביטוח בחברת שילוח בביטוח אצלם. עוד טוענת המבקשת שההסכמה של כל אחד מהצדדים הייתה לטווח פיצוי אחר. לשם כך, היא מפנה לפרוטוקול הדיון כדי להעיד שהמבקשת הסכימה לחייבה בפיצוי בטווח שבין 0% ל-33% מהנזק, ולעומת זאת

מנורה הסכימה להצעת בית המשפט ללא שינוייה של המבקשת. הסתייגותה השלישית של המבקשת מהכרעת בית משפט המחוזי בפשרה היא בנוגע לסכום שהוטל עליה לשלם אשר חורג מגדר הסמכות שהוקנתה לו שתחומה לטווח הסכומים שהוצעו על-ידי בית המשפט בהצעת הפשרה.

4.

לאחר עיון בחומר ובהחלטות של בתי משפט קמא, לא מצאתי ממש בטענות המבקשת כי הסמכות שהוקנתה לבית המשפט הייתה פגומה, ומשכך הדרך לביטול פסק הדין היא במסגרת אותו הליך. פסק דין בהסכמה, לרבות כזה שניתן על דרך הפשרה, ממזג תכונות של הסכם ושל פסק דין. כאשר צד מבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בפן ההסכמי – לרבות, הטעיה או שינוי מהותי בנסיבות, עליו להגיש תביעה חדשה לבית המשפט שנתן את פסק הדין בסעד של ביטול פסק הדין (ע"א 1351/06 עו"ד מעיין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (17.09.07)). זאת להבדיל מפגם בהליך השיפוטי, או אז התרופה הדיונית הראויה היא הגשת ערעור. על כן, מצאתי כי בצדק קבע בית משפט קמא שטענות המבקשת ביחס למירמה בהשגת הסכמתה לפסיקה על דרך הפשרה מתאימות להליך של תביעה חדשה לביטול פסק הדין.

באשר לטענת המבקשת כי בקביעת גובה הפיצוי בית המשפט חרג מסמכותו שהוענקה לו על-ידי הצדדים, ובה יש לכאורה לעורר פגם בהליך השיפוטי אותו יש לתקוף בהליך ערעור - עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי אינו תומך בה. הצדדים הסכימו להכרעה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. בא כוח המבקשת הצהיר כי הוא:

" מבקש

שבית המשפט ישקול לפסוק בין 0 ל-33 אחוז...אני מבקש ...ש-33 אחוז הוא סכום כפי שהודיע חברי בהודעת הפשרה (סעיף 6) בסכום של 159,000 וכן ישולם לב"כ עו"ד מוקדי 47,000 ₪ שכ"ט עו"ד." (עמ' 10-11 לפרוטוקול).

מנגד, בא כוח של חברת מנורה הבהיר שמרשתו הסכימה להצעת בית המשפט ללא השינויים של המבקשת . האחרון הזכיר כי הצעת בית המשפט הייתה 33% פלוס 15% מתוך סכום של 207,000 ש"ח. מכאן שהמבקשת לא תחמה את הסכמתה במהלך הדיון לסכומים המצוינים בפרוטוקול, אלא אך ביקשה מבית המשפט להתחשב בעמדתה. בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 17.03.11 בדבר בקשת המבקשת לתיקון טעות סופר הבהיר כי "הצדדים הסמיכו אותנו לפסוק בגדר הטווח שהצענו וטווח זה כלל גם את הסכום שנפסק ושולם כשכר טרחת עו"ד". מבלי להידרש לחישובים שהציגה המבקשת, ברי כי הסכמת הצדדים לפשרה לא נתחמה בדיון באופן שבו מציגהּ המבקשת כיום. חברת מנורה הביעה את עמדתה בצורה ברורה, והמבקשת לא עמדה על כך שהטווח שהציעה יחייב את כל הצדדים. יוצא שאף נושא זה נכנס לגדר שיקול הדעת של בית המשפט בבואו לקבוע סכום סופי על דרך הפשרה. מכאן, שלכל היותר, המבקשת יכולה לגרוס כי הסכום שנפסק אינו סביר, אך אין בטענה זו כדי לעורר פגם שיפוטי או להצדיק רשות ערעור.

באמור יש מענה לטענת המבקשת לפיה יש ליתן לה רשות ערעור שכן מתעוררת שאלה חדשה שטרם קיבלה מענה בפסיקתנו. ואמנם, מקרה כגון דא בו אחד הצדדים תוקף פסק דין שניתן על דרך הפשרה – נידון גם נידון וקיימות הכרעות רבות. ניתן לדחות את הבקשה ולו מטעם זה בלבד – לא מתעוררת כאן שאלה משפטית ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים ((ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עיקר טענותיה של המבקשת הוא ביחס לסכסוך הנקודתי בין המבקשת למשיבים, שתחום בנסיבות המתוארות ואף לשיטת המבקשת צריך להיות מוכרע על פיהן. גם טענת המבקשת בדבר הדרך הנכונה לטעון לביטול פסק הדין של בית משפט קמא עוסקת למעשה בנסיבות תיק זה, והאם אכן סמכות בית המשפט פגומה או הסכמת הצדדים פגומה. מעבר להיבט הדיוני, לא מצאתי כאמור כי בהסתייגויות המבקשת מפסק דינו של בית המשפט המחוזי יש ממש לגופו של עניין.

5.

סוף דבר, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.