רע"א 721/03 אורנה מזרחי נ. בלאן אלי

המשיב 4 רכש רכב חדש ביום 1.5.1991. הרכב נרשם במשרד הרישוי על שמו. למימון הרכישה, נטל המשיב 4 הלוואה מאת המשיבה 3, והלוואה זו הובטחה במשכון הרכב. המשכון נרשם במשרדי רשם המשכונות ובמשרד הרישוי. ביום 28.7.1991 ביקש המשיב 4 להעביר את הרכב על שמה של המבקשת, היא כלתו. משרד הרישוי סירב לבקשה, בנימוק שלא ניתן לבצע את ההעברה כל עוד מוטל על הרכב שיעבוד. שיעבוד זה נמחק על ידי משרד הרישוי ביום 16.9.1991, בהסתמך על הודעה, שנחזתה להיות הודעה מטעמה של המשיבה 3, לפיה מסכימה היא לביטול השיעבוד. בדיעבד נתברר, כי הודעה זו הייתה מזוייפת. עם ביטול השיעבוד, רשם משרד הרישוי את הרכב על שמה של המבקשת, כפי שהיא והמשיב 4 ביקשו עוד ביום 28.7.1991.

ביום 6.10.1991 רכש המשיב 1 את הרכב מידי אישה אשר הציגה את עצמה בפניו כמבקשת. את התמורה עבור הרכב, בסכום של 45,000 ש"ח, מסר לידיה המשיב 1 ביום הרכישה במזומן. לפני כן, עיין המשיב 1 ברישומים של משרד הרישוי, ואלה הראו כי השעבוד נמחק. יום למחרת, מכר המשיב 1 את הרכב לאחר, במחיר של 47,500 ש"ח. ימים מספר לאחר מכן, נסתבר כי הרכב עודו משועבד למשיבה 3. לפיכך, שב הקונה אל המשיב 1, אשר השיב לו את כספו.

המשיב 1 הגיש בגין נזקיו תובענה כנגד המבקשת, והמשיבים 2 עד 4. כיוון שבקשת רשות ערעור זו נסובה רק על פסק הדין ככל שהוא נוגע למבקשת, ניתן להתעלם מקביעות בתי המשפט קמא לעניינם של המשיבים 2 עד 4. בית משפט השלום בחיפה (כבוד סגן הנשיא ע' רנד), פסק כי יש לדחות את התביעה. הוא מצא כי לא הוכח כי המבקשת היא שזייפה את האישור מאת המשיבה 3 אשר נשלח למשרד הרישוי. כן נקבע כי לא הוכח כי המבקשת היא, שמכרה למשיב 1 את הרכב, בשל שהאחרון נמנע מלזהותה במהלך המשפט. עוד נקבע כי לא הוכחו טענות המרמה שהטיח בה המשיב 1, אף שהמשיב 4, חמה, נטל חלק בעבר בתרמיות דומות, ואף שגרסתו נמצאה כלא מהימנה. בפסק דינו, הסביר בית משפט השלום כי גם גרסת המשיב 1 אינה מהימנה, וכי אין בדבריו כדי להסביר את החלטותיו התמוהות לרכוש רכב, בכספים אותה לווה מאחיו, ולמוכרו למחרת. עוד לא הוסבר מדוע המשיב, כמי שתחום עיסוקו בסחר בחלקי חילוף לרכב, לא ערך בדיקה כלשהי לעניין זהותם של המוכרים מהם רכש את הרכב.

ערעור שהוגש על קביעות אלה של בית משפט השלום התקבל בדעת רוב (כבוד סגן הנשיא ש' פינקלמן וכבוד השופטת ש' שטמר) בבית המשפט המחוזי בחיפה. שופטי הרוב סברו כי חומר הראיות מעלה תהיות בדבר התנהלותם של המבקשת ושל המשיב 4. בית המשפט מצא כי הוכח במאזן הסתברויות כי המשיב 4 והמבקשת חברו יחד על מנת להונות את המשיב 1. תוכניתם הייתה, כך נפסק, להעלים את דבר קיום השעבוד מעיני קונה הרכב, וכך לקבל את מלוא תמורת הרכב מבלי להידרש לפרוע את ההלוואה שניטלה מהמשיבה 3. אין בפיהם של המבקשת ושל המשיב 4, כך נפסק, הסבר הגיוני לפעולותיהם, ואין זה סביר, כך נפסק על ידי שופטי הרוב, כי אדם אחר היה מזייף את הודעת המשיבה 3 – שרק למשיב 4 ולמבקשת נצמחה ממנה טובת הנאה. אשר על כן, חוייבו המבקשת והמשיב 4, יחד ולחוד, לשלם למשיב 1 45,000 ש"ח.

שופט המיעוט, ר' ג'רג'ורה, חלק על מסקנה זו. הוא סבר, כי לא היה בתיק זה מקום לחרוג ממנהגה של ערכאת הערעור שלא להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. שופט המיעוט הסכים עם בית משפט השלום, כי אין לתת אמון במשיב 1 ובדבריו.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שבפניי. המבקשת סבורה כי יש לקבל את דעתו של שופט המיעוט, ולהשיב על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום. המשיבים 1 עד 3 מתנגדים לבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות שהוגשו עליה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. המחלוקת שבין הצדדים נסבה כל כולה על שאלות עובדתיות. הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית שהיא, וודאי שלא שאלה בעלת חשיבות עקרונית. לפיכך, אף שייתכן כי מסקנת שופטי הרוב בבית המשפט קמא אינה נקייה מספקות, אין מקום לדון, פעם שלישית, בסוגיות עובדתיות גרידא הנוגעות למהימנותם של הצדדים לתובענה , צדדים אשר גרסאותיהם מפוקפקות כולן במידה זו או אחרת.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב 1 בסך 5,000 ש"ח, ובהוצאות המשיבים 2 ו-3 בסך 2,500 ש"ח, לכל אחד.