רע"א 7216/09 בנייני ישקו לבניין מקרקעין בע"מ נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים א' יעקב , ב' ארנון , ז' בוסתן ) בע"א 4828-10-08, שבמסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופט ש' מנהיים ) בת.א. 2908/02.

1.

המבקשת, בנייני ישקו לבניין ומקרקעין בע"מ, התקשרה בעסקת קומבינציה עם חברת מריו לזניק בע"מ (להלן: מריו לזניק ) לשם ביצוע פרויקט בנייה בראשון לציון. במסגרת השלב השלישי והאחרון של הפרויקט, פתחו מריו לזניק והמבקשת מספר חשבונות בבנק המשיב (להלן: הבנק ) כאשר ההליך דנן נוגע לחשבון שפתחה מריו לזניק ואשר המבקשת הייתה ערבה לכל חובה שתיווצר בו (להלן: החשבון ), וזאת במסגרת הסכם משולש בין המבקשת, מריו לזניק והבנק. בחשבון זה הופקדה תמורה שהתקבלה מרוכשי דירות בפרויקט. הבנק התחייב להעביר מכל תקבול שייכנס לחשבון 70% לחשבונה של המבקשת ו-24.65% לחשבונה של מריו לזניק. יתרת התקבולים הייתה מיועדת לתשלום מע"מ.

2.

ביום 10.3.2002 הגיש הבנק נגד המבקשת תביעה בסדר דין מקוצר לפירעון יתרת החובה שנוצרה בחשבון, בסך של 1,024,219 ₪. המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן, אשר תוקנה פעמיים, ובהסכמת הצדדים ניתנה רשות להתגונן בשתי נקודות בלבד, אשר הוגדרו על ידי בית משפט השלום כדלקמן:

"הראשונה - חסרים בהפקדת תקבולים לחשבון (לרבות הסיבה לכך); והשניה - התנהלות הבנק לגבי פרעון הלוואות בדולרים שנלקחו במסגרת הפעילות בחשבון, כאשר הבנק מחייב את החשבון בעלויות המרת מטבע ישראלי לדולר לצורך פרעון ההלוואות".

בית משפט השלום מינה מומחה מטעמו, רו"ח משה פומס (להלן: המומחה ), על מנת שיחווה דעתו על שתי הסוגיות הנ"ל בנסיבות המקרה.

3.

אשר לסוגיית ההלוואות הדולריות, קבע בית משפט השלום, בין היתר בהתבסס על טפסי ההלוואה וכן בהתבסס על ההיגיון הכלכלי של העסקה, כי כאשר לקוח נוטל מהבנק הלוואה דולרית (להבדיל מהלוואה צמודת-דולר), במידה ואין לו חשבון דולרי באותו בנק, הרי שבעת הפירעון, חשבונו השקלי יחויב בסכום השווי של מחיר רכישת הדולרים הנדרשת כדי לפרוע את ההלוואה, ולכן בדין פעל הבנק עת חייב את החשבון גם בעלויות ההמרה לדולרים במועד הפירעון של כל אחת מההלוואות.

4.

אשר לסוגיית החוסר בתקבולים שהופקדו בחשבון, בית משפט השלום ציין כי מחוות דעתו של המומחה עולה כי אכן לא כל התקבולים מהמכירות בפרויקט הופקדו בחשבון וכן עולה כי חלק מהסכומים הועברו אל מחוץ לחשבון שלא לחשבונותיהן של המבקשת ושל מריו לזניק. יחד עם זאת, קבע בית משפט השלום, אין די בעובדות אלה כדי לקבוע כי הבנק התרשל ויש לקבוע מי אחראי לחסרים הנ"ל. בית משפט השלום מצא כי נותר "ערפל סמיך" בכל הנוגע להתנהלות המבקשת ויחסיה עם הבנק ועם מריו לזניק, וערפל זה פועל לחובת המבקשת (אשר בין היתר נמנעה מלהביא עדים רלוונטיים ובית המשפט אף לא נתן אמון בעדותו של העד מטעמה). סופו של דבר, בית משפט השלום קבע כי המבקשת לא הוכיחה שהבנק פעל בניגוד להסכם ולחובותיו כלפיה.

אשר על כן, דחה בית משפט השלום את שתי טענות ההגנה שבהן ניתנה רשות להתגונן וקיבל את התביעה במלואה, חייב את המבקשת לשלם לבנק את סכום התביעה בסך 1,024,219 ₪ בצירוף הריבית המרבית הנהוגה אצל הבנק מיום 31.12.2001 וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך של 120,000 ₪ בצירוף מע"מ.

5.

המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורה. אשר לסוגיית החוסר בתקבולים שהופקדו בחשבון קבע בית המשפט המחוזי, לאחר שסקר את קביעותיו של בית משפט השלום, כי המבקשת "נכשלה בהוכחה פוזיטיבית של טענתה בדבר רשלנות הבנק". בסוגיית ההלוואה הדולרית קבע בית המשפט המחוזי כי קביעותיו של בית משפט השלום בנושא זה "מבוססות על אדנים מוצקים ואין להתערב בהן". לדבריו, קביעתו של בית משפט השלום נשענת כנדרש על טופסי ההלוואות, תדפיסי החשבונות והנתונים שהומצאו על ידי הבנק לגבי סכומי ההמרה והעלויות הכרוכות בכך. בית המשפט המחוזי חייב את המבקשת בהוצאות ושכר טרחת עורכי דין לטובת הבנק בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

6.

המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור בה מועלות מספר טענות מרכזיות. טענתה הראשונה היא כי נפלה "טעות קולמוס" בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כאשר כתב כי בא כוח המבקשת הסכים עם טענת הבנק שלפיה תקבולים המתייחסים לשתי מכירות בסכומים של 813,723 ₪ ו-714,523 ₪ חסרו שלא באשמת הבנק ובגינם אין למבקשת כל טענה. לטענת המבקשת, בא כוח המבקשת מעולם לא הסכים לכך, אלא התייחס לשני סכומים אחרים, בעוד החוסר בסכומים שאליהם התייחס בית המשפט המחוזי הוא לב לבה של המחלוקת. במקביל להגשת הבקשה שלפניי הגישה המבקשת בקשה לתיקון "טעות קולמוס" לבית המשפט המחוזי, ולאחר קבלת תגובת הבנק החליט בית המשפט המחוזי כי פסק הדין יתוקן "כמבוקש", כלומר במקום הסכומים שצוינו בפסק הדין כאמור, יצוינו הסכומים הנקובים בבקשתה של המבקשת. בעקבות זאת הגישה המבקשת בקשה לתיקון בקשת רשות הערעור שלפניי על דרך של הוספת טענה שלפיה בית המשפט המחוזי אמנם קיבל את הבקשה לתיקון טעות הקולמוס אולם לא תיקן מהותית, בעקבות זאת, את פסק הדין כמתבקש מהתיקון.

7.

עוד טוענת המבקשת כי שתי הערכאות דלמטה ייחסו משמעות רבה לעובדה שהמבקשת לא קיימה מעקב שוטף ויומיומי אחר הנעשה בחשבון שהייתה ערבה לו, ומחדל זה נזקף שלא בצדק לחובת המבקשת ופעל נגדה. לטענת המבקשת, השאלה האם קיימת חובה על ערב לקיים מעקב על הנעשה בחשבון בנק של נערב היא שאלה החורגת מעניינם הפרטיקולרי של הצדדים ובעלת חשיבות כללית וציבורית.

8.

המבקשת טוענת עוד כי שאלה נוספת בעלת חשיבות כללית וציבורית טמונה ביישומו של מבחן נטל ההוכחה החל על בעל דין, שעה שממונה מומחה מטעם בית המשפט להוכחת פלוגתא מסוימת ובעלי הדין, כמו גם בית המשפט, הסכימו לממצאיו.

9.

אשר לשאלת סיווג ההלוואות טוענת המבקשת כי טעה בית המשפט קמא בסווגו את ההלוואות כהלוואות דולריות ולא כהלוואות צמודות דולר.

10.

לבסוף טוענת המבקשת כי יש להרהר אחר הפרשנות המרחיבה שניתנה להלכת

חניון חיפה [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)] אשר עלולה להביא לאי צדק, למשל במקרים שבהם הטעות בולטת על פני הפסק אולם אין מדובר בשאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית. לפיכך, טוענת המבקשת כי יש מקום לערוך דיון ממצה בהלכת חניון חיפה בהרכב מורחב.

11.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה וקראתי את פסקי הדין של הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות, ללא צורך בקבלת תגובה. כפי שציינה המבקשת ובצדק, המקרה דנן נדון בשתי ערכאות שיפוטיות אשר בחנו את הטענות, דנו בהן באריכות והגיעו למסקנות כמפורט לעיל. בדרך כלל לא תדון ערכאה שלישית בסוגיות שכבר נדונו פעמיים, ועל פי הכללים שנקבעו בהלכת חניון חיפה , רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים המעלים שאלה משפטית או ציבורית שחשיבותה כללית וחורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת. איני סבור כי בית משפט זה נתן להלכת חניון חיפה פרשנות מרחיבה יתר על המידה, ובמקרים המתאימים הוא ידע להעניק רשות ערעור אף אם אלו לא נפלו לקטגוריות שפורטו באותו פסק דין כמצדיקות מתן רשות ערעור. יחד עם זאת, אין זה המקרה המצדיק לעשות כן.

12.

אשר לטענה הראשונה שהעלתה המבקשת, בעניין טעות הקולמוס, הרי שזו תוקנה על ידי בית המשפט המחוזי. אמנם, המבקשת הגישה בקשה לתיקון בקשת רשות הערעור על דרך של העלאת הטענה שלפיה תיקון טעות הקולמוס בלא תיקון מהותי של פסק הדין בעקבות התיקון "מפספס את העיקר", אולם לא מצאתי לנכון להכריע בבקשה לתיקון שכן ממילא הטענה שמבקשת המבקשת להוסיף אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור על פי המבחנים שנקבעו.

13.

המבקשת טוענת כי זקיפת המחדל של אי פיקוח על החשבון לחובתה מעלה שאלה כללית בדבר חובות של ערב לגבי חשבון בנק שאינו בבעלותו. אלא שבמקרה דנן השאלה הכללית - גם אם ישנה כזאת - אינה מתעוררת, וזאת נוכח קביעתו העובדתית של בית משפט השלום (סעיף 11 לפסק דינו) כי "העובדות כפי שהוכחו מלמדות כי מי ששלט בחשבון המיוחד הלכה למעשה היתה ישקו, אף שלא היה לה חלק בבעלות הפורמלית בחשבון", תוך פירוט הממצאים שהובילו למסקנתו זו. בנסיבות אלה, העובדות הקונקרטיות של המקרה הן שהובילו לזקיפת המחדל לחובתה של המבקשת, להבדיל מחובה כללית המוטלת על ערב לפקח על חשבון הבנק שלו הוא ערב.

14.

כך גם ביחס לטענתה הנוספת של המבקשת, בעניין נטל ההוכחה. פסק הדין אינו מעלה שאלה כללית בסוגיית נטל ההוכחה. כל שנקבע הוא כי המומחה אמנם מצא כי התגלו חוסרים בתקבולים שהופקדו בחשבון אולם ברי כי המומחה לא היה מוסמך לקבוע על מי האחריות לחוסרים אלו ותפקיד זה הוא של בית המשפט (כפי שצויין במפורש בפתח פסק הדין). זקיפת האחריות לחוסרים אלו לחובתה של המבקשת נעשתה, בין היתר, על יסוד חוסר האמון שנתן בית משפט השלום בעדותו של העד מטעם המבקשת והעדר הסברים מתקבלים על הדעת מטעמה לסוגיות שונות, שאין זה המקום לפרטן. מדובר בקביעות פרטניות הרלוונטיות אך ורק למקרה דנן, ואין הן מעוררות שאלה החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת. הדבר נכון גם לגבי שאלת סיווג ההלוואות, שאלה שלגביה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום, שכן הן מבוססות על אדנים מוצקים ועל הראיות שהוצגו.

15.

נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.