פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
7277/15
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
המבקש:
אפרים תגר
נ ג ד
המשיב:
ניר טל בר
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי מרכז-לוד בת"פ 18507-06-15 מיום 11.10.2015 שניתנה על-ידי השופטת י'
שפסר
בשם המבקש:
עו"ד אמנון ירושלמי
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שפסר ) מיום 11.10.2015 בה"פ 18507-16-15 , בגדרה קבע בית המשפט כי הוא נעדר סמכות לדון בהמרצת הפתיחה שהגיש המבקש, וכי הדיון בה יועבר לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב.
2.
המבקש, תושב דרום אפריקה, הוא בנו של המנוחה דליה תגר ז"ל (להלן: "המנוחה" ). המשיב הוא בן אחותו של המבקש, ונכדה של המנוחה. בשנת 2007 רכשו המנוחה והמבקש דירת מגורים בחלקים שווים. ביום 15.4.2007 ערכה המנוחה צוואה נוטריונית, בה הורישה את מחצית הדירה שברשותה לבנה, המבקש. לטענת המבקש, החל משנת 2007 החלה ירידה קוגניטיבית מתמשכת במצבה של המנוחה, ובפברואר 2008 היא אובחנה כסובלת ממחלת השיטיון (אלצהיימר). ביום 5.4.2012 הועברה המנוחה למוסד סיעודי וביום 11.6.2012 נפטרה לבית עולמה. או אז התברר למבקש, לטענתו, כי מחצית מהדירה אשר היתה רשומה על שם המנוחה הועברה למשיב, במסגרת הסכם העברה ללא תמורה שנערך ביום 17.5.2011 (להלן:
"הסכם המתנה" ).
3.
לאחר שניסיונות הידברות בין הצדדים לא הסתייעו, הגיש המבקש ביום 9.6.2015 תובענה בדרך של המרצת פתיחה נגד המשיב לבית המשפט המחוזי. בהמרצת הפתיחה טען המבקש נגד תוקפו של הסכם המתנה, שנחתם לכאורה במועד בו לא היתה מסוגלת המנוחה לבצע את העסקה בגמירות דעת, בשל מצבה הרפואי. כמו כן נטען כי עוד בשנת 2008 הציעה אחותו של המבקש להכריז על המנוחה כחסויה וכי המבקש הסכים לכך, אך לא ידוע לו האם נעשה דבר בעניין זה. עוד טען המבקש, כי קיבל מכתב מאת בא-כוח המשיב לפיו קיימת צוואה מאוחרת יותר של המנוחה מיום 10.1.2011, ואולם המשיב לא פנה לאשר צוואה זו ואף לא התנגד לאישור הצוואה של המנוחה משנת 2007, אשר ביחס אליה ניתן צו קיום צוואה. לאור האמור, דרש המשיב את ביטול הסכם המתנה בהתאם לאמור בסעיף 5 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים" ), ולחלופין בשל עילות של עושק ותרמית.
4.
המשיב הגיש בקשה להעברת הדיון בתובענה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, וזאת בטענה שעניינה של התובענה הוא בתקיפת צוואה והעברה ללא תמורה שנעשו בתוך המשפחה. המבקש התנגד לבקשה וטען כי מדובר בתובענה אזרחית אשר איננה בין אדם לבין בן משפחתו, שכן אחיין איננו נכלל בהגדרת "בן משפחתו" שבסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק" ). עוד נטען, כי מדובר במחלוקת אזרחית נקודתית גרידא, וכי כתב התביעה אינו מגלה סכסוך משפחתי כלשהו. בתשובה לתגובת המבקש ציין המשיב כי עניינה של התובענה הוא למעשה כשרות פעולה משפטית שנעשתה בתוך המשפחה, והיא העברת נכס במתנה בין סבתא לנכדה. עוד נטען כי המבקש טוען לכאורה כי המנוחה לא היתה כשירה משפטית לביצוע הפעולה, ולפיכך הדבר מצוי בסמכות בית המשפט לענייני משפחה, בהתאם לסעיף 1(6)(ג) לחוק וכן לפי סעיף 78 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית" ). בנוסף לכך טען המשיב כי גם לפי מהותה אין מדובר בתובענה אזרחית בין זרים, אלא בבני משפחה החלוקים ביניהם בכל הנוגע למימוש עזבונה של המנוחה. לאור זאת, כך נטען, אין מנוס מהעברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה.
5.
ביום 11.10.2015 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה. בהחלטתו, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפני, קבע בית המשפט כי עיון בכתב התביעה מלמד כי "שזורה בו כחוט השני הטענה בדבר העדר כשירותה של המנוחה לעריכת ההסכם (ואף הצוואה במשמע), זאת בהיותה למעשה "פסולת דין", על רקע מחלת האלצהיימר והשטיון בו היתה שרויה" . המקום לדיון בטענה זו, קבע בית המשפט, הוא בבית המשפט לענייני משפחה, בהתאם לסעיף 1(6)(ג) לחוק וסעיף 78 לחוק הכשרות המשפטית. עוד נקבע, כי בתובענה מועלות גם שאלות בדבר תקפות צוואותיה של המנוחה מהשנים 2007 ו-2011, וכי גם סוגיה זו נופלת תחת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, לפי סעיף 1(6)(ה) לחוק. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי, כי גם בבחינת מהות הסכסוך ברור כי קיים קשר ברור בין עילת התובענה לבין הסכסוך בתוך המשפחה, כשסכסוך זה תרם משמעותית לגיבושה של התביעה. זאת, גם אם צודק המבקש בטענתו כי אחיין איננו מוגדר כ"בן משפחה" לצורך החוק. במכלול האמור קבע בית המשפט המחוזי, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, כי הדיון בתובענה יועבר לבית המשפט לענייני משפחה במחוז מרכז.
6.
מכאן הבקשה שלפני, בגדרה נטען כי שגגה נפלה תחת ידו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, החלופה הרלבנטית בחוק היא זו שבסעיף 1(2) הכולל שני תנאים – כי מדובר בתביעה אזרחית שבין אדם לבין בן משפחתו, וכי מדובר בתביעה שעילתה סכסוך בתוך המשפחה. לשיטת המבקש, די בכך שהמשיב אינו נכלל בהגדרת "בן משפחה" על מנת לשלול את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה. לעניין זה הוא נסמך, בין היתר, גם על פסיקת בית משפט זה ברע"א 6624 כבישי נ' כבישי (24.10.2007) (להלן: "עניין כבישי "). מכל מקום, כך נטען, התובענה גם איננה עומדת בתנאי השני שבחוק. המבקש טוען כי התובענה כולה נסמכת על הוראות חוק החוזים, ועל חוות דעת רפואית שהגיש לפיה המנוחה לא היתה כשירה לחתום על מסמכים ולתת מתנה כפי שנחזה שעשתה. המבקש סבור כי טעה בית המשפט המחוזי במסקנתו לפיה כוללת התביעה גם תקיפה של צוואה. המבקש מלין על כך שהבקשה להעברת מקום הדיון לא נתמכה בתצהיר או באסמכתא כלשהי, והיא התמקדה בטענות העולות מתוך כתב התביעה עצמו. המבקש מוסיף וטוען כי העברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה תביא להתמשכות ההליכים ותגרום לו לנזקים נוספים, כגון הצורך להגיע פעמים מספר לדיון בבית המשפט.
7.
דין הבקשה להידחות, וזאת גם ללא צורך בתגובה מאת המשיב.
8.
עיקר טענתו של המבקש מבוסס על כך שהמשיב איננו נכלל בהגדרת "בן משפחה" בסעיף 1(2) לחוק. בעניין זה הצדק עמו, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי, וכך נפסק בעניין כבישי . באשר לסיווגן של תביעות אזרחיות כבר נקבע כי בהתחשב בתכליתו המיוחדת של החוק, וייחוד סמכויותיו של בית המשפט לענייני משפחה, יש לעמוד באופן קפדני על תנאיו של הסעיף ואין להעניק לו פרשנות מרחיבה יתר על המידה (ראו בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני , פסקה 18-19 (29.4.2012)). בהתאם לכך, אילו סברנו כי המרצת הפתיחה מושא הבקשה דנן היא אזרחית גרידא, הרי שהיה מקום לקבלת הבקשה.
9.
יחד עם זאת, סבורני כי הצדק עם בית המשפט המחוזי בעניין שלפנינו, במסקנתו כי אין מדובר בתביעה אזרחית טהורה. בית משפט זה כבר פסק בעבר, כי לצורך קביעת הסמכות של בית המשפט לענייני משפחה אין מקום להסתכל אך ורק על הסעדים המבוקשים באופן מפורש בכתב התביעה (מבחן הידוע בשם "מבחן הסעד" ), אלא גם על הטענות המהותיות העולות מתוך הסכסוך ומההליך כולו (מבחן הידוע בשם "מבחן העילה" או "מבחן מהות הסכסוך" ) (ראו ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך , פ"ד נט (3) 529, 533-534 (2004); רעא 3749/12 בר-עוז נ' סטר ,
פסקה 5 לפסק דינו של
הנשיא (כתוארו אז) א' גרוניס
(1.8.2013); רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ , פסקאות 40-41 (14.10.2015) (להלן: "עניין רוחם "); רע"א 6558/99 חבס נ' חבס , פ"ד נד(4) 337, 343-342 (2000) ). הלכה זו נובעת ממהותו המיוחדת של בית המשפט לענייני משפחה, ומהרצון לקבץ את כל סוגי הסכסוכים הרלבנטיים הנוגעים לענייניה של המשפחה תחת קורת גג אחת, הניחנת במקצועיות וברגישות הדרושה לטיפול בעניינים מעין אלו (ראו רע"א 5267/14 לוין נ' שיוביץ , פסקה 12 ופסקה 26 (5.10.2014) (להלן: "עניין שיוביץ ")).
10.
כאמור, המרצת הפתיחה שהגיש המבקש כוללת לכאורה סעדים חוזיים בלבד. עם זאת, עיון מעמיק יותר מעלה כי טענתו של המבקש, אותה הוא חוזר וטוען, נוגעת לכך שהמשיב ואחרים ניצלו את מחלתה הקשה של המנוחה, וכי "דין הסכסוך להיות מוכרע על-פי בדיקה של מצבה המנטלי של האם, בעת שהוחתמה על מסמכי ההעברה ועל-פי חוות דעת מומחים שניתנו לאור החומר הרפואי שהועבר להם בעניין זה" (סעיף 6 לבקשה). במילים אחרות, טוען המבקש, המנוחה לא היתה כשירה משפטית לבצע את הפעולה שביצעה, ולא היתה לה היכולת המנטלית לבצע את העסקה הנדונה. המבקש אף ציין במפורש כי הסכים על הכרזת המנוחה כחסויה, וכי אינו בטוח אם אכן קודם הטיפול בכך (סעיף 15 להמרצת הפתיחה). סעיף 1(6) לחוק קובע כי בית המשפט לענייני משפחה ידון בתביעות לפי חוק הכשרות המשפטית, וכך קובע גם סעיף 78 לחוק הכשרות המשפטית.
11.
אשר לתקיפת צוואתה של המנוחה, אכן המרצת הפתיחה איננה כוללת תקיפה רשמית של הצוואה, וזאת משום שלשיטת המבקש אין צורך בכך – שהרי הצוואה היחידה שבתוקף, ואשר לא נתקפה על-ידי מאן דהוא בזמן אמת, היא הצוואה משנת 2007. המשיבים טרם הגישו כתב הגנה מטעמם, ואולם גם מהמסמכים שלפנינו ברור כי המשיבים סבורים כי בידם צוואה תקפה מאוחרת יותר, ולחלופין כי ההעברה שבוצעה גוברת על הוראות הצוואה שבידי המבקש. נזכיר כי בסוגית קביעת סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה, אין אנו נזקקים בהכרח לאמור בכתב התביעה בלבד (עניין רוחם , פסקה 41). הנה כי כן, דומה שלפנינו גם תביעה לפי חוק הירושה, תשכ"ה-1965, אשר ביחס אליה קובע סעיף 1(6)(ה) לחוק כי זו מצויה בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, יהיו הצדדים אשר יהיו (באשר לפרשנות הראויה לסעיף זה ראו עניין שיוביץ הנזכר לעיל).
12.
בנוסף לכך, תמים דעים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי גם בחינת העניין בכללותו מעלה כי אכן לפנינו סכסוך שבתוך המשפחה, הנוגע לחלוקת עזבונה של המנוחה בין המבקש לבין אחותו וצאצאיה. אין מדובר בסכסוך עסקי או אזרחי אחר, וכל כולו נובע ומתפרש על תחומים אשר מצויים בעומק סמכותו ומומחיותו של בית המשפט לענייני משפחה. כלל השיקולים מורים אפוא, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי על העברת הדיון.
13.
לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ד' בכסלו התשע"ו (16.11.2015).
ש ו פ ט