רע"א 7294/00 פז - חברת נפט בע"מ נ. דנבאר בע"מ

המשיבים הגישו כנגד המבקשת תביעה כספית בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי החליט לפצל את הדיון בתובענה, כך שבשלב ראשון תידון סוגיית חבותה של המבקשת, ובשלב שני יידון היקפה של החבות. בתום השלב הראשון, קבע בית-המשפט המחוזי כי למשיבים אכן עומדת זכות כספית כנגד המבקשת, וכי הוצאות המשיבים בגין הדיון בשלב זה ייפסקו לאחר שיסתיים ההליך כולו. בית-המשפט המחוזי המליץ כי סוגיית היקף החבות של המבקשת כלפי המשיבה 1 תתברר בדרך של פישור.

בהודעה מטעם הצדדים לבית-המשפט המחוזי, הם ציינו כי אכן בדעתם להביא לסיומו של התיק בהסכם פשרה. לאחר זמן-מה, הודיעו הצדדים לבית-המשפט המחוזי כי החליטו להפוך את הליך הפישור להליך של בוררות.

לאחר שהסתיים הליך הבוררות, הגישה המשיבה 1 בקשה לבית-המשפט המחוזי לפסיקת הוצאות-משפט בגין השלב הדיוני הראשון. בית-המשפט המחוזי, לאחר ששמע ושקל את טענות הצדדים, החליט להיעתר לבקשה. על כך הגישה המבקשת את הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור.

לטענת המבקשת, הסכמת הצדדים כי הליכי הפישור והבוררות יביאו לידי סיום המחלוקות ביניהם, הפקיעה מידי המשיבה 1 את זכותה להוצאות-משפט בגין השלב הדיוני הראשון. לחלופין, המבקשת טוענת כי על-פי סעיף 22(א)(4) לחוק הבוררות, תשכ"ח1968- (להלן: חוק הבוררות), הסמכות להורות על פסיקת ההוצאות האמורות נתונה לבורר, ולפיכך בית-המשפט המחוזי חרג מסמכותו כאשר נעתר לבקשת המשיבה 1.

לטענת המשיבה 1, הסכמת הצדדים כי הליך הבוררות יביא לידי סיום הסכסוכים שנותרו ביניהם נוגעת אך לסוגייה שנותרה להכרעה בהליך הבוררות, כלומר לשאלת היקף חבותה של המבקשת. פסק הבוררות אכן הביא מחלוקת זו לידי סיום, אך בעובדה זו כשלעצמה לא היה כדי לשלול את זכותה של המשיבה 1 להוצאות-משפט בגין השלב הדיוני הראשון.

בקשת רשות הערעור אינה יכולה להתקבל.

בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי בתום השלב הדיוני הראשון, נקבע מפורשות כי החלטה בסוגיית הוצאות-המשפט תינתן בסיום ההליך כולו. הסוגייה היחידה שנותרה אפוא להכרעה בהליך הבוררות, ושאותה ביקשו הצדדים לסיים עם מתן פסק הבורר, היא סוגיית היקף החבות של המבקשת. לאחר בחינה של אומד-דעת הצדדים ונסיבות העניין, אין אני מוצאת דבר המעיד על כך שהמשיבה 1 ביקשה לוותר על זכותה להוצאות-משפט בגין השלב הדיוני הראשון. נכונותה לראות את הליכי הפישור והבוררות כהליכים סופיים, אין בה, כשלעצמה, כדי לבסס את טענת המבקשת.

אף טענתה החלופית של המבקשת איננה יכולה לעמוד. סעיף 22(א)(4) לחוק הבוררות אכן מקנה לבורר סמכות לתקן את פסיקתו, מקום בו התבקש על-ידי בעל-דין לקבוע צו להוצאות. סמכות זו, מטבע הדברים, מוגבלת להוצאות הנובעות מן ההליך שנדון בפני הבורר. ההוצאות שנפסקו לזכות המשיבה 1 בבית-המשפט המחוזי קשורות בשלב הדיוני הראשון, שהתנהל טרם הפניה לבוררות, ושבו לא הייתה לבורר כל מעורבות. ברי כי הבורר אינו רוכש סמכות לפסוק את הוצאות-המשפט לגבי השלב הדיוני הראשון, רק משום העובדה שבפניו התנהל השלב הדיוני השני.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה 1 בסכום של 20,000 ש"ח.