רע"א 7309/10 מינהל מקרקעי ישראל נ. מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט י' שינמן) לפיה אין לעכב את ההליכים בתביעה ובתביעה שכנגד בין בעלי הדין, וזאת למרות שהוגשו ערעורים על ידי הצדדים על פסק דין שניתן בתובענה קשורה.

2.

ביום 12.5.98 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים אשר ניתן לו תוקף של פסק דין, וזאת במסגרת תובענה לסילוק יד שהגיש המינהל נגד המשיבות. על פי הסכם הפשרה, עומדות למשיבות שתי חלופות. חלופה א' – פינוי וסילוק יד משטחים בהם מחזיקות המשיבות והריסת הבנייה הלא חוקית בהם. חלופה ב' – הגשת בקשה על ידי המשיבות תוך 45 יום לשימוש חורג במקרקעין לתקופה שלא תעלה על חמש שנים, על מנת שבתקופה זו יפעלו המשיבות לקידום ותכנון תב"ע שמכוחה יינתנו היתרי בניה למבנים שבמקרקעין. על פי הסכם הפשרה, אם המשיבות לא תשגנה היתר בניה עד תום תקופת התכנון בת חמש השנים תחול חלופה א'. עוד נקבע בהסכם כי אם המשיבות לא תקבלנה היתר לשימוש חורג תחול חלופה א' מיום הסירוב למתן היתר לשימוש חורג. ביום 24.7.02 הודיע המינהל למשיבות כי עקב אי עמידה בתנאי חלופה ב', נכנסה לתוקף זה מכבר חלופה א'. בעקבות הודעה זו הגישו המשיבות ביום 20.11.02 תביעה למתן הצהרה כי חלופה ב' עדיין עומדת בתוקף (להלן – התביעה ההצהרתית ). עוד נתבקש באותה תביעה פיצול סעדים שיאפשר למשיבות לתבוע את הנזקים שגרם להן המינהל.

3.

ביום 1.3.10 ניתן פסק דינו של בית המשפט (כב' השופט א' יעקב) בו נקבע, כי המשיבות לא הפרו את הסכם הפשרה והודעת הביטול של המינהל ניתנה שלא כדין. יתירה מכך נקבע, כי המינהל הוא שהפר את ההסכם בכך שלא קידם את הגשת התוכנית המתארית ועקב כך שלל מהמשיבות זכויות קנייניות. בית המשפט נתן פסק דין הצהרתי לפיו חלופה ב' עדיין עומדת בתוקפה וכי תקופת התכנון הנקובה בחלופה ב' תחל מרגע שיאשר המינהל את בקשות המשיבות לרשויות התכנון. כמו כן נדחתה טענת המשיבות לפיה הסכם הפשרה חל על כלל השטחים בהם הן מחזיקות ונקבע כי ההסכם חל על 8.8 דונם בלבד, נשוא הליך התובענה המקורית לסילוק יד. על פסק דין זה הוגשו ערעורים לבית משפט זה הן על ידי המינהל (ע"א 3299/10) והן על ידי המשיבות (ע"א 3282/10). הערעורים קבועים לדיון ליום 11.4.2011.

4.

ביום 23.11.09, בטרם ניתן פסק הדין ההצהרתי, הוגשה על ידי המשיבות תובענה נוספת נגד המינהל לפיצויים בגין הפרת חוזה בסכום של 39 מיליון ש"ח (להלן – התביעה הכספית ). בכתב התביעה המתוקן נכתב, כי פסק הדין בתביעה ההצהרתית משמש בסיס לתביעה הכספית. המינהל הגיש תביעה שכנגד לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ודמי חכירה.

5.

המינהל הגיש בקשה לבית המשפט הדן בתביעה הכספית לעכב את ההליכים בתביעה ובתביעה שכנגד עד למתן פסק דין של בית המשפט העליון בשני הערעורים על פסק הדין בתביעה ההצהרתית. ביום 25.7.10 דחה בית המשפט (כב' השופט י' שינמן) את הבקשה וקבע, כי הלכה היא שאין מעכבים ביצוע פסק דין שהוגש בו ערעור אלא במקרים חריגים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור זו.

6.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה. דינו של הערעור להתקבל. ברי, כי אם יקבל בית משפט זה את אחד משני הערעורים התלויים בפניו עשוי הדבר להשליך באופן ישיר על התביעה הכספית של המשיבות ועל התביעה שכנגד של המבקש. משמע, היה ויקוּדם ההליך התלוי בבית המשפט המחוזי עלול להתברר, בדיעבד, כי הושחת זמנו של בית המשפט וכך הדבר אף לגבי משאביהם של בעלי הדין. בית המשפט המחוזי דימה את הסיטואציה לזו של עיכוב ביצועו של פסק דין, בה הנטייה המתבקשת היא שלא לעכב ביצוע. דא עקא, בעניין שהיה בפני בית משפט קמא והתלוי בגדר הבקשה דנא יש ליתן משקל מיוחד להיבט המערכתי, שאין להתחשב בו, דרך כלל, שעה שבוחנים בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין. בדברי על שיקול מערכתי מכוון אני לניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים, ובראש ובראשונה למשאב הזמן. בהחלט מבין אני את רצונו של בית המשפט המחוזי לקַדם בזריזות את ההליך התלוי בפניו. עם זאת, ההשקעה של משאבים בטיפול בהליך שבפניו עלולה להתברר כהשקעה לא יעילה. זאת, אם יתקבל אחד הערעורים התלוי בבית משפט זה.

7.

הטענה היחידה של המשיבות שהינה בעלת משקל היא שהמבקש לא גילה בבקשת רשות הערעור כי בקשה קודמת שלו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. מדובר בבקשה שהוגשה, ונדחתה, עוד לפני מתן פסק הדין בתביעה ההצהרתית. לגופם של דברים, נראה לי כי אין בהחלטה לדחות בקשה קודמת לעיכוב הליכים כדי לשנות באשר להכרעה גופה בהליך שבפניי. יש לזכור, כי מאז שנדחתה הבקשה הקודמת ניתן פסק דין בתביעה ההצהרתית והוגשו שני ערעורים, התלויים בבית משפט זה. מדובר בשינוי נסיבות שהצדיק הגשתה של בקשה חדשה. עם זאת, נפל פגם בהתנהלותו של המבקש, בכך שלא גילה בבקשת רשות הערעור את דבר הבקשה הקודמת לעיכוב הליכים וההחלטה בה. ראוי היה להזכיר עובדות אלה, ולוּ בתכלית הקיצור בבקשת רשות הערעור. המחדל האמור יוביל לשלילת הוצאות מן המבקש בהליך דנא.

8.

אי לכך, הערעור מתקבל והחלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת. ניתן בזה צו לעיכוב ההליכים בתביעה הכספית ובתביעה שכנגד, וזאת עד להכרעה בשני הערעורים התלויים בבית משפט זה. כאמור, נוכח מחדלו הנזכר של המבקש, לא ייעשה צו להוצאות.