רע"א 7322/17 יגאל כהן נ. הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית

1.

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים

א' פרקש – נשיא, מ' דרורי , ע' שחם ) מיום 16.7.2017 בע"א 7494-02-17, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ע' אבמן-מולר ) מיום 25.12.2016 בת"א 12820-01-14.

2.

המשיבה עתרה לבית משפט השלום בירושלים לפינוי המבקשים ולסילוק ידם ממקרקעין בירושלים (להלן: המקרקעין ), בטענה כי היא הבעלים הרשום בהם והמבקשים הינם פולשים שמעולם לא קיבלו רשות להחזיק בהם. מנגד, טענו המבקשים כי הם מחזיקים בשטח שחלקו במקרקעין וחלקו מחוץ להם באופן בלעדי, רציף וגלוי מאז שנת 1988, וכי במהלך השנים הם בנו במקום מבני מגורים, הקימו מחסנים ומכולות, נטעו עצים, וגידלו כבשים ובעלי חיים אחרים. בהמשך לכך, טענו המבקשים כי החזיקו במקרקעין בחזקה נוגדת במשך תקופה העולה על תקופת ההתיישנות, ולחילופין שניתן להם רישיון מכללא להחזיק ולהשתמש בהם.

3.

בית משפט השלום קיבל את התביעה והורה על פינוי המבקשים מהמקרקעין, והשבתם לרשות המשיבה כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. נקבע, כי לפי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין אין תחולה לחוק ההתיישנות ביחס לתביעת המשיבה לקיום זכות בחלק המהווה מקרקעין מוסדרים בו מחזיקים המבקשים (הרשומים על שם המשיבה). בהתייחס לחלק המהווה מקרקעין לא מוסדרים בו מחזיקים המבקשים, נקבע כי על מנת לטעון להתיישנות לפי סעיף 20 לחוק הקרקעות העות'מני משנת 1274 להיג'רה (1858) (להלן: חוק הקרקעות העות'מני ) , נדרש לעמוד בשני מבחנים – על החזקה להיות חזקה נוגדת ועליה להיות מבוססת על טענת בעלות. משלא טענו המבקשים לבעלות במקרקעין, נדחתה טענתם להתיישנות גם בעניין זה. ביחס לטענה בדבר רישיון מכללא, קבע בית משפט השלום כי היא עומדת בסתירה לטענה לפיה החזיקו המבקשים " חזקה נוגדת ", מה גם שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת כדי ללמד על רישיון כאמור. למעלה מכך, נקבע כי אף אם ניתנה רשות מכללא, הרי שמדובר ברשות הדירה ודי בעצם הגשת תביעת הפינוי כדי להודיע על ביטולה.

4.

המבקשים לא השלימו עם פסק דינו של בית משפט השלום והגישו עליו ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה בחלקו הארי, על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ונקבע כי " מסקנות בית משפט השלום, הן אלה שבמשפט והן אלה שבעובדה " ראויות להתאשר. ביחס לחלק מסוים במקרקעין, " הנמצא בשולי ההתדיינות ", לגביו הודתה המשיבה כי אין לה זכויות, נקבע כי היה מקום לדחות את התביעה (על חלק זה מצוי חלק קטן בלבד מאחד המבנים של המבקשים, אותו נקבע כי יש לפנות שכן עיקרו נמצא בחלק שבבעלות המשיבה).

5.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפניי. עיקר הבקשה מהווה חזרה על טענות שהועלו ונדחו בערכאות הקודמות. לטענת המבקשים, ביחס למקרקעין שאינם מוסדרים, השאלה האם העלאת טענת התיישנות מותנית בטענת בעלות מצד המחזיק שנויה במחלוקת וטעונה הכרעתו של בית משפט זה. ביחס למקרקעין המוסדרים, נטען כי מחלוקת שחורגת מתחום " קיום זכות " במקרקעין אלו מתיישנת בחלוף 25 שנים בהתאם לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התש"ח-1958. משרשימת הזכויות במקרקעין הינה רשימה סגורה, וחזקה אינה נמנית בה, התביעה לסילוק ידם של המבקשים במקרקעין המוסדרים אינה בגדר תביעה לקיום זכות, וסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין אינו חל עליה. עוד נטען, כי הטענה בדבר רישיון מכללא אינה סותרת את הטענה לחזקה נוגדת, שכן מדובר במסקנה משפטית חלופית על סמך אותן עובדות, וכי התנהגות המשיבה מקימה השתק אשר מונע את ביטול הרישיון, או לפחות מתנה זאת בתשלום פיצויים.

6.

עיון בבקשה ובצרופותיה מלמד כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, והיא אינה מצדיקה אפוא מתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי " (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אף לגופו של ענין אין ממש בטענות המבקשים, ובכלל זאת בטענה ביחס למקרקעין שאינם מוסדרים, לפיה טענת התיישנות לגביהם יכול שאינה מותנית בטענת בעלות מצד המחזיק. להבדיל מטענת התיישנות " רוכשת " (לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מני), כאשר בפי המבקשים טענה ל" התיישנות דיונית ", מכוח סעיף 20 לחוק הקרקעות העות'מני, הרי שההלכה ברורה – על החזקה להיות חזקה נוגדת, ועליה לבוא מכוח טענת בעלות, ומכאן שצדק בית משפט השלום בקביעותיו גם בעניין זה (ראו: ע"א 8117/14 חוסין נ' מינהל מקרקעי ישראל (16.6.2016); ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח

פ"ד מ(3) 624 (1986)).

7.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיבה לא אעשה צו להוצאות.