רע"א 7324/09 פנחס קריספיל נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 23.6.2009 בבש"א 3133/09 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי.

2.

ההתדיינות המשפטית בין פנחס קריספיל (להלן: המבקש ) לבין מנהל מקרקעי ישראל (להלן: המשיב ) החלה בשנת 1997 עת הגיש המשיב תובענה לבית משפט השלום בקרית גת (ת.א. 418/97) ובה עתר למתן צו שיפוטי כנגד המבקש אשר ימנע הקמת תחנת דלק על ידי המבקש על המקרקעין הידועים כחלק ממגרש מספר 3 לפי תוכנית ד/12/292 (להלן: המקרקעין ). ביום 10.11.1998 הגיעו הצדדים לידי הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה על ידי בית משפט השלום ושלפיה צו המניעה הזמני שניתן כנגד המבקש יבוטל וכי בית המשפט יכריע האם יש בתוכניתו של המבקש להקים תחנת דלק על המקרקעין משום שינוי ייעוד על פי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). ביום 4.9.2000 קבע בית משפט השלום בקרית-גת (כבוד סגנית הנשיא השופטת ר' ברקאי ) כי בקשתו של המשיב להקים תחנת דלק על המקרקעין הינה בבחינת שינוי יעוד במקרקעין וזאת לאור החלטות המנהל אשר עמדו בתוקף ערב הגשת תוכניותיו של המשיב למנהל (החלטה 155 משנת 1975 והחלטה 402 משנת 1988) וכן לאור הסכם החכירה בין הצדדים שלפיו הקרקע שהוחכרה למשיב ייעודה הוא לתעשיה ובאם חפץ המבקש לשנות את ייעודה עליו לקבל את הסמכת המשיב, השומר לעצמו את הזכות לגבות דמי היתר בגין השינוי הנ"ל.

3.

על פסק דין זה

הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"א 1248/00). בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא (כתוארו אז) נ' הנדל וכבוד השופטים י' טימור וש' דברת ) דחה את ערעורו של המבקש ומשכך הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נדחתה אף היא (רע"א 651/05). המבקש לא אמר נואש והגיש בקשה לעיון חוזר בהתייחס להחלטה זו. השופט א' רובינשטיין דחה את בקשתו של המשיב בציינו כי:

"אין המדובר בשאלה שכלל ניתנת בשכמותה רשות ערעור בגלגול שלישי... עם כל הצער על מצב בריאותם של בני משפחת המבקש, אין המדובר בבקשה שיש מקום להידרשות אליה בגלגול שלישי בבית משפט זה, על פי הכללים הנוהגים".

נוכח דברים אלו הגיש המבקש עתירה לבג"ץ (בג"ץ 6821/05) ובה עתר לביטול פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי וכן למתן צו ביניים אשר ימנע מהמשיב לממש את פסק הדין עד להכרעה בעתירה. השופטים א' פרוקצ'יה, א' רובינשטיין וס' ג'ובראן דחו ביום 6.9.2005 את עתירתו של המבקש על הסף. אציין כי המבקש לא מצא לנכון לפרט השתלשלות עניינים זו בבקשה דנן.

4.

במקביל הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום בקרית-גת (ת.א. 837/05) לתשלום סך של 1,196,823 ש"ח המגיעים לו עבור שינוי ייעודם של המקרקעין כפי שקבע בית משפט השלום בהחלטתו בת.א. 418/97. בתביעה זו התבסס המשיב על חוות דעת השמאי הממשלתי המחוזי ועל תחשיב מחלקת הגזברות של המשיב. בית משפט השלום התיר לפנים משורת הדין למבקש להגיש חוות דעת מטעמו אולם לאחר שחוות הדעת שהוגשה לא התייחסה לעניינים שבמחלוקת בין הצדדים נקבע ביום 1.12.2008 כי המשיב זכאי לקבל פסק דין כנגד המבקש על פי עילות תביעתו. בית משפט השלום אף ציין כי:

"נדמה כי כל מה שיכול היה להיאמר בשאלה הטעונה הכרעה וכן בסכסוך המהווה רקע לתביעה זו, נאמר גם על ידי מותב זה, אך בעיקר על ידי מותבים אחרים. שכן קודם להליך זה נוהלו בין הצדדים הליכים קודמים אשר נידונו בערכאות השונות ולבסוף גם בבית המשפט העליון".

ביום 16.12.2008 הגיש המשיב לבית משפט השלום בקשה לעיון חוזר בהחלטתו הנ"ל וזאת נוכח העובדה שלא היה מיוצג על ידי עורך דין בהליכים המשפטיים. המבקש טען כי לאחר שנפגש עם עורך דין הבין את הטעויות שעשה, בין היתר לגבי השוני בין חוות הדעת אותה ביקש בית המשפט לקבל לבין חוות הדעת אותה הגיש בסופו של יום. בבקשתו ציין המבקש את בעיותיו האישיות וביקש מבית המשפט להעניק לו ארכה של 45 ימים בכדי שיוכל להגיש חוות דעת משלימה מטעם השמאי. דא עקא שביום 14.12.2008 הורה בית משפט השלום (כבוד השופטת נ' נצר )

בפסק דינו כי על המבקש לשלם למשיב את סכום התביעה המלא שנדרש על ידו, דהיינו סך של 1,196,823 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה כחוק החל ממועד הגשת התביעה (10.5.2005) ועד למועד התשלום בפועל. בית המשפט חייב את המשיב בנוסף בתשלום הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך דין לטובת המשיב בסך של 25,000 ש"ח

וזאת "בהתחשב בהתנהלות הנתבע (המבקש – י.ד.) בתיק זה".

5.

ביום

4.1.2009 קבע בית המשפט השלום, בהתייחס לבקשתו של המבקש לעיון חוזר מיום 16.12.2008, כי:

"מאחר וביום 14.12.2008 ניתן פסק דין בתובענה ישקול הנתבע לעורר בקשה לביטול פסק הדין ולו מהטעמים המנויים בעתירה זו, על מנת שניתן יהיה להתייחס למבוקש".

אשר על כן הגיש המבקש ביום 2.2.2009 בקשה לביטול פסק הדין הנ"ל. בקשה זו נדחתה על הסף ביום 1.3.2009 בשל העובדה שפסק הדין ניתן במעמד הצדדים וביטולו יכול להיעשות רק במסגרת הליך של ערעור. נוכח החלטה זו הגיש המבקש ביום 8.3.2009 בקשה להארכת התקופה להגשת ערעור על פסק הדין וכן לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל. בית משפט השלום קבע כי בקשות אלה אינן בסמכותו ומשכך הגיש המבקש ביום 22.3.2009 את הבקשות דנן לבית המשפט המחוזי.

6.

בהליך שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי טען המבקש כי אי הגשת הערעור במועד נבע מפגם שנפל בהחלטתו של בית משפט השלום ושבעקבותיו הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין. עוד טען המבקש כי סיכויו לזכות בערעור הינם טובים וזאת מכיוון שלדבריו "נפלו פגמים קשים בפסק הדין". המשיב בתגובה טען כי יש לדחות את הבקשה וזאת בשל העובדה כי במישור היחסים שבין המשיב לבין המבקש קיים מעשה בית דין הקובע נחרצות כי המבקש חייב בתשלום דמי היתר – וזאת לאחר שקביעה זו נבחנה על ידי שלוש ערכאות שונות. בנוסף טען המשיב כי לא ניתן להסתפק בטענה סתמית שלפיה סיכויי הערעור טובים בשל פגמים שנפלו בפסק הדין, אלא יש לפרט מהם אותם הפגמים שנפלו לטענתו בפסק הדין. המשיב טען עוד כי המבקש לא הסביר את השיהוי בן שלושת השבועות הנוספים בין המועד בו הוא טוען כי הבין

לראשונה כי עליו להגיש ערעור (1.3.2009)

לבין מועד ההגשה של הערעור בפועל (22.3.2009). בתשובתו לתגובה זו פירט המבקש את הפגמים שנפלו לטענתו בפסק הדין של בית משפט השלום וכן טען כי השארת פסק דינו של בית משפט השלום על כנו חורצת את דינו לקריסה כספית ואישית.

7.

ביום 23.6.2009 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי העובדה שהמבקש לא נועץ בעורך דין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד הקבוע בחוק להגשת ערעור. בית המשפט המחוזי ציין כי מתגובתו של המבקש לתשובת המשיב ניתן להתרשם כי זו נערכה בסיועו של עורך דין. בנוסף מציין בית המשפט כי מהמספר הרב של ההליכים אותם ניהל המבקש בערכאות השונות נראה כי הוא בעל ניסיון בהליכים משפטיים.

בית המשפט המחוזי קבע כי חוות דעת השמאי עליה מסתמך המבקש בטענתו שסיכויי הערעור הינם גבוהים אינה יכולה לסייע לו שכן זו ניתנה בתאריך 5.2.2009, זמן רב לאחר מתן פסק הדין על ידי בית משפט השלום – פסק דין שניתן, כך קובע בית המשפט המחוזי, בנוכחות הצדדים כבר ביום

1.12.2008 וכי ביום 14.12.2008 בית המשפט רק "חתם על הפסיקתא".

8.

בבקשה שלפניי חוזר המבקש על הטענה שלפיה האיחור במועד הגשת הערעור נבע מהנחייתו של בית משפט השלום. בנוסף טוען המבקש כי חוות דעת השמאי שהוגשה מטעמו הוגשה עוד ביום 7.4.2008, לפני מתן פסק הדין ולא לאחריו כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

לטענת המבקש במקרה דנן קיים טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור ובנוסף טוען הוא כי סיכויי הערעור להתקבל הינם טובים. לדבריו, אילו היה מבין בתחילה כי חוות הדעת שהגיש אינה עולה בקנה אחד עם הנחיות בית המשפט, היה מבקש מהשמאי לתקן את חוות דעתו. לטענתו לא ניתן לבסס פסק דין על חוות דעתו של שמאי המקרקעין מטעם המשיב המהווה לדבריו "חוות דעת לקונית, הנעדרת פירוט ונימוקים של ממש". המבקש טוען כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים, שהיא שיעורם הנכון של דמי ההיתר להם זכאי המשיב, עדיין לא נדונה לגופה בפני הערכאה הדיונית ומכאן שיש לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בסוגיה זו.

9.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1983)]. בבקשה שלפניי לא מתעוררת שאלה מעין זו, והמבקש עצמו אף אינו טוען כך, אלא מדובר בשאלה נקודתית וספציפית שאינה חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים.

10.

למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. חבותו הכספית של המבקש למשיב נקבעה כבר לפני כתשע שנים על ידי בית משפט השלום בקרית-גת והפכה, לאחר דיון בשתי ערכאות נוספות ועתירה שהוגשה לבג"ץ, למעשה בית דין. לדידי, אין כל אפשרות לנתק בין שאלת החבות לבין שיעור דמי ההיתר אותם חייב המבקש לשלם והעובדה כי המבקש בחר שלא להזכיר את ההתדיינויות הרבות שנערכו בעניין זה נראית תמוהה בעיני ואף מעוררת תהיות.

11.

יתרה מכך, במסגרת ההתדיינות הנוכחית אִפשר בית משפט השלום בקרית גת למבקש, לפנים משורת הדין, להגיש חוות דעת שמאי מטעמו לאחר שלא הגיש חוות דעת במועד שהותר לו, וזאת בכדי להוכיח את טענותיו בדבר שיעור התשלום. למרות זאת בחר המבקש להגיש חוות דעת שעסקה אך בשאלת חבותו הכספית למשיב, חבות שלא הייתה עוד במחלוקת. במצב דברים זה אין למבקש להלין אלא על עצמו ולא ניתן לקבל את טענתו כי טעות זו נבעה מהעובדה שלא היה מיוצג על ידי עורך דין. בית משפט השלום בהחלטתו לאפשר למבקש להגיש חוות דעת שמאי מטעמו ציין בפירוש כי קיים מעשה בית דין בכל הנוגע ל"תוקף התוכנית, מהותה והשלכותיה לגבי נכסו (של המבקש – י.ד.)" וכי יש להגיש חוות דעת בשאלת אופן חישוב דמי ההיתר.

12.

נוכח דברים אלו ולאחר ששלוש ערכאות ומותבים שונים דנו בסכסוך בין הצדדים לא ניתן לקבל את טענותיו של המבקש, לא בדבר קיומו של טעם מיוחד להארכת מועד הגשת הערעור ולא בדבר סיכוייו הטובים של הערעור להתקבל. אשר על כן הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקש ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 5,000 ש"ח.