רע"א 733/16 רע"א 733/16

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.12.2015 (ע"א 5447-09-15, השופטים ע' זרנקין ,

ר' פוקס ו- ע' אטיאס ). בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי ערעור שהגישו המשיבות 2-1 על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה מיום 25.5.2015 (ה"פ 25889-09-12, השופט י' פרידמן ).

2.המבקשים, אילנית ורמי גלעדי, בני זוג, גדלו שניהם בישוב חיננית (להלן: היישוב ). המשיבה 1, חיננית – אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית חקלאית ותעשייתית בע"מ (להלן: האגודה השיתופית ), היא הממליצה על מתן מגרש ביישוב למשיבה 2, החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית (להלן: החטיבה להתיישבות ) אשר פועלת במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית, והייתה שותפה להקמת היישוב חיננית.

3.בשנת 2006, לאחר נישואיהם, ביקשו בני הזוג גלעדי להתקבל ליישוב ולגור בו. בהתאם לכך, הם עברו סדרת ראיונות קבלה ומבדקים חיצוניים שבסופם נמצאו כמתאימים למועמדות לחברות באגודה השיתופית. בהמלצת האגודה השיתופית קיבלו המבקשים מהחטיבה להתיישבות מגרש ביישוב חיננית לבניית ביתם כבנים ממשיכים במעמד של בני-רשות. באותו מועד, חתמו המבקשים על כתב התחייבות לפיו אם יימצאו "גורם מפריע" להתפתחות היישוב תוכל החטיבה להתיישבות לבטל את הזכות שניתנה להם.

4.בשנת 2011 החליטה האגודה השיתופית, על-פי הצבעה חשאית של האסיפה הכללית שלה, על ביטול מועמדותם של המבקשים למועמדות. החלטה זו גררה הליכים משפטיים בין הצדדים שאינם מושא הבקשה שבפנינו. בהמשך, בשנת 2012 ביטלה החטיבה להתיישבות את הרשות שניתנה למבקשים לבנות את ביתם ביישוב חיננית. החטיבה להתיישבות נימקה את החלטה בכך שביטול מועמדותם של המבקשים למגורים ביישוב חיננית על-ידי האגודה השיתופית מעיד על היותם "גורם מפריע".

5.המבקשים הגישו המרצת פתיחה לבית משפט השלום בבקשה כי יצהיר שהחלטתה של החטיבה להתיישבות בטלה, שמעמדם כבני רשות במגרש אינו מותנה בחברותם באגודה השיתופית, ושהחטיבה להתיישבות מחויבת לאשר את התוכנית לבניית ביתם.

6.בית משפט השלום קיבל את המרצת הפתיחה בקבעו כי יש לבטל את החלטתה של החטיבה להתיישבות. בית המשפט השלום ביסס את מסקנתו על שלושה טעמים מרכזיים: ראשית , בית משפט השלום קבע כי ההחלטה של החטיבה להתיישבות אינה סבירה. בית המשפט סקר בהרחבה את השתלשלות העניינים ומערכות היחסים הבינאישיות של המבקשים עם חלק מחברי האגודה השיתופית שהביאו לביטול של מועמדותם על-ידי האגודה השיתופית. לאחר שבחן את העובדות הרלוונטיות ואת טענות הצדדים, בית משפט השלום קבע כי למרות שהסכסוך בין המבקשים לחלק מחברי האגודה השיתופית פוגם באיכות החיים של כל המעורבים, אין הם מהווים "גורם מפריע". שנית , בית משפט השלום קבע כי ההחלטה של החטיבה להתיישבות התקבלה על בסיס תשתית עובדתית פגומה, שכן החטיבה להתיישבות לא ערכה בירור עצמאי ובלתי תלוי לפני קבלת ההחלטה באשר להיותם של המבקשים "גורם מפריע", ואף לא נתנה למבקשים זכות טיעון, אלא "חיה מפיה" של האגודה השיתופית. שלישית , בית משפט השלום קבע כי ההחלטה של החטיבה להתיישבות אינה מידתית. בית משפט השלום קבע כי שלילת המעמד של בני-רשות, שמשמעותה הלכה למעשה היא סילוק מהישוב, היא הסנקציה החריפה ביותר שניתן לנקוט נגד מתיישב, וכי מדובר בסנקציה לא מידתית בהתחשב בכך שמדובר בבני זוג שגדלו ביישוב ושכבר צלחו את הליכי הקבלה ובעבר נמצאו מתאימים להיות חברי אגודה.

7.המשיבות 2-1 הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי ברוב דעות (של השופטים פוקס

ו- זרנקין ). בית המשפט המחוזי קבע כי אכן יש לבטל את ההחלטה של החטיבה להתיישבות לפיה המבקשים מהווים "גורם מפריע" שמצדיק את ביטול הרשות שניתנה להם. בית המשפט המחוזי נימק את מסקנתו בכך שהחטיבה להתיישבות לא הפעילה שיקול דעת עצמאי בשאלה האם המבקשים מהווים "גורם מפריע" וקיבלה את החלטתה מבלי לתת למבקשים זכות טיעון. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי יש להחזיר את הסוגיה לחטיבה להתיישבות על-מנת שתקבל החלטה חדשה בעניין, לאחר שתקיים הליך ראוי, ככל שתחפוץ בכך. בית המשפט המחוזי קבע כי בחינת השאלה האם המבקשים מהווים "גורם מפריע" מסורה לשיקול דעתה של החטיבה להתיישבות ובית משפט השלום לא היה צריך לשים עצמו בנעליה. להשלמת התמונה, יצוין כי השופטת אטיאס קבעה בדעת מיעוט כי יש להותיר על כנה גם את קביעתו של בית משפט השלום לפיה לא היה בתשתית הראייתית שלפניו לבסס את המסקנה כי המבקשים מהווים "גורם מפריע". השופטת אטיאס הוסיפה וקבעה כי מעת שהצדדים הכניסו את בית משפט השלום לעובי הקורה אין טעם ותוחלת להחזיר את ההחלטה לידיה של החטיבה להתיישבות.

8.בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, פסק דינו של בית המשפט המחוזי פוגע בעקרון סופיות הדיון, מאחר שכתוצאה ממנו ממשיך לרחף מעל ראשם איום לפגיעה בזכות הקניין שלהם, לאחר שנים רבות של סכסוכים משפטיים בין הצדדים. המבקשים מדגישים כי אין מניעה שהחטיבה להתיישבות תדון בטענות חדשות שיעלו נגדם, ככל שיעלו, בנוגע להיותם "גורם מפריע". אולם, לשיטתם, תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי משאירה לחטיבה להתיישבות פתח לבחינה חדשה של סוגיית ה"גורם המפריע" בנוגע לאירועים שהתרחשו לפני קרוב לעשור. לטענת המבקשים, בית המשפט יפעיל ביקורת שיפוטית באותם מקרים שבהם עוצמת הפגיעה בזכויות הפרט היא משמעותית, כמו במקרה שבפנינו.

9.לאחר שבחנתי את טענות המבקשים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובות המשיבים.

10.הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים שבהם עולה מהבקשה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר קיים חשש שדחיית הבקשה תגרום לעיוות דין חמור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ). אמות מידה אלו אינן מתקיימות במקרה דנן. טענותיהם של המבקשים, המתמקדות בשאלה האם שגה בית המשפט המחוזי בהחזירו את ההחלטה לחטיבה להתיישבות, אינן מעלות שאלות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטי. הלכה ידועה היא כי בית משפט לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו. בנסיבות העניין, משהליך קבלת ההחלטה של החטיבה להתיישבות לקה בפגמים שמשמעותם הייתה כי החטיבה לא הפעילה את שיקול דעתה בשאלה האם המבקשים מהווים "גורם מפריע", לא מצאתי פגם בהחזרת הדיון לחטיבה להתיישבות. יתרה מכך, אפילו הייתי סבורה שבית המשפט המחוזי טעה במסקנתו – ואינני נדרשת לכך – כלל ידוע הוא כי טענה לטעות באופן יישום הדין אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 3627/12 קצמן נ' עיריית ירושלים , פסקה 9 (28.6.12)). על כך יש להוסיף, כי טענה של עיוות דין עשויה להצדיק מתן רשות ערעור רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת תחושה חזקה במיוחד של פגיעה בחוש הצדק (ראו למשל: רע"א 1739/14 אסיק תשתיות בע"מ נ' ח.פ.ת החברה לפיתוח ותשתיות בע"מ , פסקה 13 (30.3.2014)). בנסיבות העניין, כאשר שמורות למבקשים מלוא הזכויות להביא את עמדתם בפני החטיבה להתיישבות אין לומר שנגרם להם עיוות דין, הגם שאין לכחד כי התמשכות ההליכים כרוכה בקושי מבחינתם.

11.אם כן, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות. כפי שציינתי, התוצאה של התמשכות ההליכים בעניין אינה פשוטה מבחינת תחושת היציבות בחייהם של המבקשים, אולם היא עצמה אינה טעם מספיק למתן רשות ערעור. חזקה על החטיבה להתיישבות כי בבואה לשקול את הסוגיה בשנית תביא בחשבון את חלוף הזמן המשמעותי מאז התרחשו האירועים מושא ענייננו ואת השלכותיו על המבקשים שחייהם נטועים ביישוב, כמו גם את התמשכות ההליכים המשפטיים. דומה כי טוב תעשה החטיבה להתיישבות אם תנסה להביא לפתרון המחלוקות בין הצדדים בדרכי שלום לטובת המעורבים כולם.

12.אשר על כן, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובת המשיבים אין צו להוצאות.