רע"א 7334/15 פלוני נ. הרשות לניירות ערך

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' פרגו ) מיום 7.10.2015, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים להגשת ראיה.

1.

המבקשים הם התובעים בארבע תביעות נזיקין, שהדיון בהן אוחד, שהוגשו נגד הרשות לניירות ערך, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, בגין נזקי הונאה ומרמה שנגרמו להם על-ידי גרגורי לרנר בעודו אסיר משוחרר ברישיון. בסך הכל מדובר בכ-570 תובעים בארבעת ההליכים. בתביעתם, מייחסים המבקשים למשיבים מחדלי פיקוח בגינם לא נמנעה ההונאה שגרמה לנזקיהם.

2.

כעולה מהבקשה, עוד בטרם הסתיים שלב ההוכחות בתביעות המבקשים, הם הגישו בקשה להגשת ראיה – נוסח אזהרה לציבור שפרסמה לאחרונה הרשות לניירות ערך (להלן: המשיבה 1 ) מפני סיכונים הכרוכים בביצוע השקעות ב"קרן קלע" הנחקרת כיום בחקירה פלילית בחשדות של הפרת דיני ניירות ערך והונאת משקיעים. המבקשים טענו בבקשה, כי עובדת פרסום האזהרה רלוונטית לצורכי בחינת התנהלותה ומחדליה של המשיבה 1 בפרשה הנדונה בתביעתם, בגדרה לא פורסמה אזהרה דומה לציבור המשקיעים.

3.

בית משפט קמא דחה את הבקשה, עוד בטרם שהוגשה לה תשובה, בציינו כי פרשת "קרן קלע" כלל אינה קשורה לתיק הנדון בפניו, ומשכך אין בכוונת בית המשפט להידרש לנסיבותיה אשר הביאו את המשיבה 1 לפרסם את הודעת האזהרה הנזכרת.

4.

כלפי החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור דנא, ובה חוזרים המבקשים על טענותיהם לפיה הראיה הנדונה היא בעלת רלוונטיות רבה להליך הנדון ולהוכחת תביעתם.

5.

לאחר העיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים. החלטת בית משפט קמא לדחות את בקשת המבקשים להגשת ראייה נוגעת במהותה לעניין הקשור לאופן ניהול ההליך שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בו (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 204-203 (מהדורה שלישית,

2012) וההפניות שם). בנסיבות העניין, המבקשים לא הראו כל טעם קונקרטי שעשוי היה לבסס את המסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי סותמת את הגולל על טענותיהם (יוצרת מצב בלתי הפיך), או כי יש לה השלכה של ממש על אופן המשך ניהול ההליך, עד כי יהיה מוצדק לדון בהשגה עליה עוד בטרם הסתיים ההליך, שהרי ככלל הבירור בערכאת הערעור אמור להיעשות לאחר מתן פסק הדין, וסטייה מעקרון זה שמורה למקרים חריגים. בזהירות הנדרשת, ובלי לטעת מסמרות לגופה של הסוגיה, אוסיף ואעיר כי ספק בעיני אם בכוחה של הראיה אותה ביקשו המבקשים להגיש להוות נתון בעל משקל מכריע לצורך בירור התובענות, עד שהדבר יצדיק דיון לאלתר בערכאת הערעור. המבקשים יוכלו להעלות טענותיהם בעניין זה, ככל שאלו תוספנה להיות רלוונטיות, בסופה של הדרך באם יחליטו לערער על פסק-הדין כולו, במסגרת זכות הערעור השמורה להם.

המבקשים מלינים גם על כך שבית המשפט המחוזי לא המתין לתשובת המשיבים לבקשה להגשת הראיה בטרם דחה בקשה זו, ובכך חרג, לטענתם, מתפקידו הפאסיבי, כפי שהדבר מקובל בגדרה של שיטת הדיון האדברסארי הנהוגה בישראל. בעניין זה ייאמר, כי עתה ברור שהמשיבים מתנגדים לבקשה להגשת הראיה, כאמור ב"הערת הפתיחה" לבקשת רשות הערעור, כך שאין לומר שבית המשפט היה אמור להמתין לתשובת המשיבים שמא האחרונים יסכימו לבקשה. בכך ניטל עיקר העוקץ מטענת המבקשים, שהרי שאיפתם שבית המשפט ימתין לתשובת המשיבים מבוססת בעיקרה על האפשרות שתינתן הסכמה לבקשתם. בנוסף, אין לומר שבית משפט אינו מוסמך לדחות בקשה מבלי להמתין לתשובה, אם הבקשה, למשל, נראית לו מופרכת על פניה או חסרת סיכוי להתקבל, בגדר סמכותו הטבועה לנהל את ההליך, גם אם סמכות זו תופעל במקרים חריגים. עניין לנו, אפוא, באופן הפעלת הסמכות ובטיב שיקול הדעת שהופעל, ולא בעצם קיומה של סמכות, עניינים שערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בהם, בוודאי לא כאשר מדובר בערעור על החלטת ביניים.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.