רע"א 7343/09 דויד נחמיה סגן נ. משרד הביטחון -אגף השיקום -קצין התגמולים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים שנלר, ד"ר ורדי ולבהר-שרון) מיום 18.6.09 בתיק ע"א 2431/08, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעור (להלן הועדה ) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 (להלן חוק הנכים או החוק ) (השופטת רביד והחברים ד"ר כץ ועו"ד בריצמן ); בגדר ההחלטה נדחה ערעור המבקש, שנסב על דרך חישוב תגמולים.

ב.

המבקש הוא נכה מוכר על ידי משרד הביטחון (בשיעור של 100% לצמיתות), המקבל קצבת נכות מאגף השיקום. המבקש פנה בכתב למשיב בדרישה כי התגמולים שהוא מקבל על פי סעיף 5 לחוק, יחושבו על בסיס השכר שקיבל (כקצין בשירות קבע) קודם להתגבשות הנכות, ולא על בסיס הצמדה לדירוג השכר של עובדי מדינה (כמוגדר בסעיף 1 לחוק); לשיטתו, המונח " שכרו הקובע" בסעיף 5, ממנו משתמע שכרו של הנכה הספציפי, והמונח " ה שכר הקובע" בסעיף 1 לחוק (הדגשה הוספה - א"ר), מורים על בסיסי חישוב שונים. המשיב דחה את הבקשה (25.3.07), ואף ערעורו של המבקש לועדה נדחה (19.8.08), תוך קבלת פרשנות המשיב.

ג.

הועדה סברה וקיבלה כי התגמול הבסיסי יחושב על פי הגדרת "השכר הקובע" שבסעיף 1 לחוק; על החלטה זו עירער המבקש לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו (מיום 18.6.09) דחה בית המשפט את הערעור (לאחר שהמליץ למבקש לחזור בו מן הערעור ללא שנתבקשה תשובת המשיבים). נקבע, כי צדקה הועדה בפירושה לסעיף 5 לחוק, וכי מלשון החוק, כמו גם מתכליתו הסוציאלית ומן ההיסטוריה החקיקתית שלו עולה, כי הביטוי "שכרו הקובע" אשר בסעיף 5 זהה ל"שכר הקובע" כפי שהוא מוגדר בסעיף 1 לחוק. הוטעם, כי מטרת החוק "אינה פיצוי נזיקי לנכה בגין הפסדי השתכרות בפועל, אלא הקלה על הנכה בחוק סוציאלי הקובע סיוע שווה" (עמ' 4). לבסוף נאמר, כי בידי המבקש היתה הבחירה בין תגמול על פי חוק הנכים לבין קבלת קצבאות מן המוסד לביטוח לאומי; הזכאות לפי חוק הביטוח הלאומי כשמה כן היא, ביטוח

ובו נקבעה בהקשרים מסוימים זיקה בין השכר לפיצוי, ואילו הפיצוי לפי חוק הנכים אין לו זיקה למצב הנכה לפני הנכות, והוא שויוני, ואף וגבוה מן הממוצע.

ד.

בבקשה הנוכחית, המפורטת ביותר , עותר המבקש לקבוע, כי את התגמולים לפי החוק יש לחשב על בסיס שכרו של הנכה טרם נכותו. נטען, תוך חזרה על הטענות בערכאות הקודמות,

כי פרשנות לשונית של סעיף 5 תומכת בגישה זו, וכך גם סעיף 6 לחוק, בו מופיעים הן הביטוי "השכר הקובע" והן "שכרו הקובע". עוד נטען, כי פרשנות סעיף 7 לחוק מובילה למסקנה, שגובה השכר שבסעיף 5 אינו קבוע, ומכאן – שאינו זהה לסכום הקבוע שבסעיף ההגדרות (סעיף 1 לחוק). המבקש אף מפנה לסעיפים 36 ו-36א לחוק, וטוען, כי בחינתם מעלה אף היא כי "שכרו הקובע" הוא נתון אישי לכל נכה. בנוסף, חפץ המבקש להסתמך על דברי ההסבר לתיקון מס' 3 לחוק, אשר לדעתו מחזקים את טענתו. עוד נטען, כי הגישה הראויה לחוק הנכים היא הגישה המרחיבה, ואין לשלול אף פיצויים נזיקיים במסגרת חוק סוציאלי. המבקש חולק על גישת הערכאות הקודמות, כי כוונת המחוקק היתה להשוות בין הנכים המתוגמלים על פי החוק. כן נטען, כי מעצם הבחירה המוצעת לנכים על פי החוק, בין תגמולים על פי חוק הנכים לבין קבלת כספים על פי חוקים אחרים, וכן מן השאיפה להרמוניה חקיקתית, נובעת המסקנה כי יש לפרש את חוק הנכים בהיקש מחוקים אחרים, כגון דיני ביטוח לאומי, כך שיכלול פיצוי על פי תחשיב אישי. לבסוף נטען, כי יש לתת את הדעת לשיקולי מדיניות ומגמות ציבוריות, וכן להתאמה לחוקי היסוד. לעניין פסק דינו של בית המשפט המחוזי נטען גם, כי לא הובאה הנמקה מספקת.

ה.

לאחר העיון, לא אוכל להיעתר לבקשה. אמנם, המבקש מעלה שאלה שהיא במהותה 'משפטית', משהיא עוסקת בפרשנות סעיף חוק. אולם, מעיון בטענות המבקש ובנספחים לבקשה, לא שוכנעתי כי לפרשנות המוצעת יש אחיזה (ראו גם עומר יעבץ חוק הנכים: חקיקה, פסיקה והבטים משפטיים (1999) 150), ואף דומני, כי הערכאות הקודמות נימקו כראוי את מסקנתן. לאמיתו של דבר עותר המבקש להפוך מה שהוא דין רצוי לשיטתו לדין מצוי, וזאת אין בידי בית המשפט לעשות, מקום שלשון המחוקק וכוונתו ברורות בעליל. בלשון פשוטה, המבקש עותר

למהפכה משפטית וכמובן כלכלית, בשיטת חישובם של תגמולי הנכות, ודבר זה הוא ענין למחוקק, בלא שאביע דעה על האפשרות לכך. בית המשפט איננו הזירה לכגון דא. על כן, ומשמדובר בבקשת רשות ערעור, אדרש לדברים אך בקצרה.

ו.

מצטרף אני לדעתו של בית המשפט המחוזי, כי תכלית החוק וההיסטוריה החקיקתית שלו, מורות שתיהן לכיוון של פרשנות "שויונית", לפיה השכר המדובר בסעיף 5 לחוק וזה המוגדר בסעיף 1, חד הם, כך שנכים מקבלים תגמול שויוני, ביחס לדרגת נכותם, ולא ביחס לגובה השתכרותם קודם להתהוות הנכות. לטעמי, אף אין באמור בסעיפים 6, 7, 36, ו-36א, שלגביהם טוען המבקש, או בדברי ההסבר לתיקון מס' 3 לחוק (הצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 3) תשכ"ה-1965, הצעות חוק

תשכ"ה 298, 300) כדי לחזק את פרשנות המבקש (ראו גם יעבץ , בעמ' 151, 159). ודוק: אף שהמחוקק משתמש חליפות במונחים "השכר הקובע" ו"שכרו הקובע", אין הוא מבחין ביניהם, והדבר מתיישב עם תכלית החוק ומטרותיו.

ז.

עיון בסעיפים בהם מדובר אינו יכול להביא לכלל מסקנה, כי באותו חוק עצמו (להבדיל מאפשרות פרשניות לעתים מקום שמדובר בחוקים שונים) יפורש המונח "השכר הקובע" - או נגזרתו "שכרו הקובע" - באופן שונה בסעיפים שונים; ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (תשנ"ג-1993), 307-306, המביא מדברי השופט ברנזון בבג"צ 215/62 מויאל נ' עירית תל אביב יפו

פ"ד ט"ז 2384, 2387: "כלל יסודי בפירוש חוקים הוא, שכדי לעמוד על משמעותה האמיתית של הוראה מסוימת, יש לקראה בהקשר הדברים שבו היא מופיעה וכן יחד עם ולאור הוראות החוק בכללות, ויש לתת לה פירוש כזה שיביא להתאמה והרמוניה בינה לבין שאר הוראות החוק". הגדרת השכר

הקובע בסעיף 1 ברורה, והיא היסוד והעוגן. איני רואה כיצד ניתן לגזור מן הביטוי "שכרו הקובע" שבסעיף 5 ובסעיף 6 (ב) (1), גם אם ניתן היה לנסחו בלשון "השכר הקובע", דיפרנציאליות של שכר, בלא כל אינדיקציה מהותית

שהיא לשכר שונה מן "השכר הקובע" שבסעיף 1. כך גם לדעתי עולה מדברי ההסבר להצעת התיקון מס' 3 לחוק, שבהם המלים "השכר הקובע" ו"שכרו הקובע" עומדות על אותו מישור. אף לא ירדתי לסוף דעתו של המבקש באשר לטענה הנסמכת על סעיף 7 לחוק, ובונה קונסטרוקציה של דיפרנציאליות לגבי סעיף 5. הוא הדין לסעיף 36 לחוק הנכים; טיעוני המבקש מבוססים על דין רצוי (לשיטתו), אך אין להסיק מכך דין מצוי.

ח.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה.