רע"א 736/06 יהודית אבן נ. מרקו חג'ג'

1.המשיבים שכרו בשכירות מוגנת מבני משפחת ויינשטיין "דירה בת 2 חדרים ונוחיות", כפי שהוגדר בחוזה השכירות מיום 25.5.81. מאז ועד היום מתגוררים המשיבים בדירה. ביום 30.12.93 רכשו המבקשים ממשפחת ויינשטיין את זכויותיהם בנכס אשר כולל את הדירה בה מתגוררים המשיבים. המבקשים הגישו תביעה כנגד המשיבים לבית משפט השלום, בה הם טענו שהמשיבים השתלטו על חדר נוסף בנכס ועל שטח בחצר, וכן כי הם בנו חדר, גלריה ומחסן, כל זאת ללא רשותם של בעלי הבית. המבקשים טענו כי בכך הפרו המשיבים את חוזה השכירות הפרה יסודית, ועתרו על סמך הפרה זו לפנותם מהנכס כולו. המשיבים טענו כי רוב רובם של המבנים שנטען כי בנו היו חלק מהנכס עוד בטרם שכרו אותו, וכי הם נכללו במושכר למרות שלא נזכרו במפורש בחוזה השכירות. כן טענו כי קיבלו את הסכמת בני משפחת ויינשטיין לתוספות בניה ותיקוני אחזקה שעשו.

2.בית משפט השלום דחה את התביעה ככל שהיא נוגעת למושכר עצמו, אך קיבלה לגבי שטחים שלא נכללו מלכתחילה במושכר, ובהם החצר, סככות, מטבח, אמבטיה וחדר נוסף שנבנה בדירה. אמנם בית המשפט קבע כי המשיבים החזיקו בשטחים אלו כבר מהתקופה שלאחר חתימת חוזה השכירות, אך ידיעתם ואי מחאתם של בני הזוג וינשטיין היתה רק משום מתן רשות חינם למשיבים להשתמש בשטחים אלו, רשות שבוטלה כדין על-ידי המבקשים בעצם הגשת התביעה על-ידם. לפיכך הורה בית המשפט על פינויים של המשיבים משטחים אלו. באשר למחסן ולגלריה קבע בית המשפט כי לא הוכח שאלו לא נכללו במושכר מלכתחילה. עוד יצוין כי בית משפט השלום זקף לחובת המשיבים את העובדה שלא הובאה מטעמם עדות של הגב' וינשטיין שיכלה לתמוך בטענתם.

3.המשיבים ערערו בפני בית המשפט המחוזי, וזה בהרכב תלתא קיבל את ערעורם. בית המשפט המחוזי קבע כי שטחי המחלוקת נכללו במושכר מלכתחילה. בית המשפט פירש את המונח "דירה" שבחוזה השכירות הסטנדרטי ככולל, מדרך הטבע, גם מטבח, חדר אמבטיה ובית שימוש. בית המשפט ציין כי לא סביר שהמשיבים, שהיו בשנת 1981 זוג עם שלושה ילדים, ישכרו דירה ללא שטחים אלו. בית המשפט המחוזי ציין שיש לזקוף גם לחובת המבקשים את אי העדתה של הגב' וינשטיין. מכל מקום סבר בית המשפט כי עדותו של המשיב, אשר לא נדחתה על-ידי בית משפט השלום כבלתי מהימנה, וראיות אחרות שהביאו המשיבים, כגון תשריט של המושכר, מלמדים ששטחי המחלוקת היו חלק מהמושכר כבר בעת השכרתו למשיבים, וכי בני הזוג וינשטיין הסכינו עם השימוש שעשו בהם המשיבים.

4.המבקשים טוענים כי בקשתם ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה שלוש שאלות משפטיות בעלות חשיבות עקרונית וכללית: האחת, האם בית משפט רשאי לבחון עדות בעל-פה הסותרת חוזה ברור ומפורש בכתב; השניה, על מי מוטל נטל הראיה לסתור הסכם כתוב ולחובת מי תיזקף הימנעות מהבאת ראיה; השלישית, מדוע לא בחר בית המשפט המחוזי להסתפק בלשון החוזה הברורה ופנה לבחינת ראיות חיצוניות לו.

5.דין הבקשה להידחות. השגותיהם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינן למעשה השגות על קביעות עובדתיות. השגות מסוג זה אינן מעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית וכללית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה במחלוקת. קביעותיו של בית המשפט המחוזי נעשו בהתאם לנסיבות הספציפיות של המקרה, תוך ניתוח הראיות שהיו בפניו. בית המשפט המחוזי פירש את החוזה שהיה בפניו ובכך אין כדי לאפשר ערעור בגלגול שלישי, גם אם ישנה מחלוקת על פרשנות החוזה בין שתי הערכאות דלמטה (רע"א 4520/04 קולב נ' קולב (לא פורסם, ניתן ביום 25.5.05)). בית המשפט המחוזי נהג כפי שנקבע להלכה בבית משפט זה, ופירש את לשון החוזה שבפניו בהתאם לאומד דעת הצדדים. על אומד דעת זה ניתן ללמוד הן מלשון החוזה והן מהנסיבות החיצוניות לו (ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ , פ"ד מט(2) 265, 311).

אשר על כן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה לבקשה אין צו להוצאות.