רע"א 7366/16רע"א 7366/16

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בהפ"ב 43483-12-14 שניתן ביום 1.7.2016 על-ידי השופט ב' צ' גרינברגר .

קורות הסכסוך שבין הצדדים מורכבים וכוללים התפתחויות רבות שאין הכרח לעמוד עליהן כאן. בקצרה בלבד יסופר כי הצדדים ניהלו הליכים משפטיים רבים, וכן הליכי בוררות זבל"א לפני שלושה בוררים, זאת על רקע תביעותיהם לבעלות בנכס מקרקעין הידוע כגוש 30078 חלקה 151 בעיר ירושלים. הליכי הבוררות הופסקו וחודשו, עד שבסופו של דבר נדרשו הבוררים להכריע אחת ולתמיד בטענת המבקש שלפיה הוא בעל הזכויות בנכס על-פי דין תורה.

ביום 10.11.2014 נשלח לצדדים העתק של מסמך אשר כותרתו "פסק דין בוררות". במסמך נקבע כי הבעלות בנכס שייכת למשיבה. עם קבלת המסמך פנה המבקש לבית המשפט בבקשה למתן סעד הצהרתי שלפיו המסמך דנן איננו פסק

בוררות , אלא לכל היותר מדובר בטיוטה

פנימית שהייתה אמורה להיות מועברת בין הבוררים. המבקש תמך את טענתו, בין היתר, בכך שהמסמך לא נחתם על-ידי שלושת הבוררים אלא רק על-ידי שניים מהם. כן נסמך המבקש על דברי הבורר אשר לא חתם על המסמך, אשר לכאורה תמכו בטענה. לחילופין טען המבקש כי ככל שייקבע שהמסמך מהווה פסק בוררות, הרי שיש לבטלו, מפאת קיומן של עילות לביטול הפסק לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). המשיבה מצידה גרסה כי המסמך שהופץ לצדדים הינו פסק בוררות מחייב וסופי לכל דבר ועניין, והיא התנגדה גם ליתר טענות המבקש.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחו טענות המבקש ואושר פסק הבוררות. בית המשפט קבע כי המסמך שנשלח לצדדים הוא פסק בוררות סופי ומחייב. בית המשפט נימק, כי המסמך נחתם על-ידי שניים מתוך הבוררים, בהם גם אב בית הדין, כאשר בלתי סביר שטיוטה פנימית הייתה נחתמת באותו האופן. כן התייחס בית המשפט לדברי הבהרה שנכתבו על-ידי שני הבוררים שחתמו על פסק הבוררות, מהם עלה כי הבורר השלישי סירב לחתום על פסק הבוררות, עד שלא היה מנוס מלהפיצו בשתי חתימות בלבד. לצד זאת, דחה בית המשפט גם את יתר הטענות שהעלה המבקש, ובכלל זה את הטענה כי מתקיימות עילות לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. כפועל יוצא אושר פסק הבוררות, תוך שהמבקש חויב בהוצאות משפט לטובת המשיבה בסך של 25,000 ש"ח.

על רקע זה הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפנַי. המבקש טוען כי " פסק הדין שלפנינו יוצר השלכות רוחב מרחיקות לכת על תחום הבוררות, ומעורר שאלות עקרוניות ומהותיות באשר לאופן הפעלת הפיקוח של ביהמ"ש על בוררויות ובפרט בנסיבות חריגות כאשר דיין טוען לעיוות דין ותרמית שנעשו בהליכי בוררות ". עוד טוען המבקש, כי " אין ספק כי פסק הבוררות מושא הבקשה יוצר תקדים משפטי, אשר השלכות הרוחב שלו מרחיקות לכת. מפסק הדין עולה כי אף כאשר דיין בהרכב בוררות טוען לעיוות דין ותרמית כלפי צד לבוררות ומסרב לחתום בשל כך על פסק הבוררות... יכול ביהמ"ש לבחור להתעלם מטענותיו ". על רקע טענות אלה, בעיקר, סבור אפוא המבקש, כי המקרה דנן עומד באמת המידה למתן רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף ללא צורך בקבלת תשובה.

פסק הבוררות שלפנינו לא יוצר השלכות רוחב "מרחיקות לכת". לא נקבע בו כל תקדים משפטי, ואין נובעות ממנו כל שאלות עקרוניות או הלכתיות. בין הצדדים ניטשה

מחלוקת עובדתית פשוטה בעיקרה .

מחד גיסא ניצבה גרסת המבקש לפיה המסמך שהופץ לצדדים אינו אלא טיוטה פנימית שלא הייתה כל כוונה מצד שלושת הבוררים לראות בו משום פסק בוררות מחייב. מאידך גיסא ניצבה גרסתה ההפוכה של המשיבה. בית המשפט המחוזי בחן את המחלוקת על סמך החומר שהוגש לעיונו, וקבע את שקבע. מטבע הדברים, כיוון שמדובר במחלוקת שרובה עובדתית – קביעת בית המשפט המחוזי לגביה אף היא קביעה עובדתית . כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות מעין אלה, והדברים יפים בייחוד כאשר מדובר בהליך של ערעור ברשות ובפרט כאשר מדובר בדיני בוררות בהם עילות ההתערבות הן מצומצמות ומוגדרות [ראו: רע"א 3082/15 ברדוגו נ' מונסגו , פסקה 5 (17.8.2015); רע"א 8015/15 לייב נ' אורן ציוד חמום בע"מ , פסקה 5 (13.12.2015)). אשר לטענת המבקש לעניין טיב הבירור העובדתי אוסיף ואציין, כי אף שבית המשפט המחוזי לא ראה לנכון לזמן לעדות פרונטאלית את הבוררים והוא הסתפק בדבריהם בכתב, אין בכך לשנות מאומה לעניין הבקשה דנן. ראשית, קביעותיו של בית המשפט הן מבוססות ומעמיקות, כאשר מקריאת פסק הדין (המחזיק 29 עמודים) נקל להיווכח שלא נותרה אבן אחת בלתי הפוכה. שנית, אף אם הייתי משתכנע בטענת המבקש כי היה מקום לזמן את הבוררים למתן עדות פרונטאלית – וכאמור, לא השתכנעתי בכך – ברי כי לא היה בכך כדי להפוך בהכרח את המקרה דנן למקרה עקרוני או תקדימי, המצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לא מצאתי כי יש ממש גם ביתר הטענות שהועלו בבקשה, ואני סומך ידי על קביעות בית המשפט המחוזי לגביהן.

נוכח האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

לאחר התלבטות, ומכיוון שלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.