רע"א 7369/06 צוות שלמה ברקוביץ בע"מ נ. רמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ

המבקשת 1 היא חברת בניה, אשר חתמה ביום 24.1.1990 על הסכם עם המשיבה – חברה העוסקת בהשכרת ציוד לחברות בניה – לשכירתו של עגורן מסוג "קומודיל 12/42" (להלן: העגורן ). בתחילת שנת 1991 נכנסה המבקשת 2 בנעליה של המבקשת 1, ונטלה על עצמה את התחייבויותיה. ביום 3.2.1992, עת השתרר מזג אוויר סוער, קרס העגורן וחלקים החיוניים לתפעולו נהרסו באופן בלתי ניתן לשיקום. ההליך המקורי נסוב סביב האחריות לפיצויה של המשיבה בגין הנזקים שנגרמו לה וסביב שיעור הפיצוי. בקשת רשות הערעור מצטמצמת לסוגיות שיעור הפיצוי ושיערוכו.

לאחר שהתקיימו מספר הליכים בבתי-משפט שונים, נידון ההליך בבית-משפט השלום בתל-אביב וניתן פסק-דין (כב' השופט א' קידר, מיום 26.12.2004). פסק-הדין קבע כי על-פי ההסכם בין הצדדים, והיות שהמבקשות התרשלו בתפעול העגורן, מחויבות המבקשות בפיצוי של המשיבה בגין הנזקים שנגרמו לה בשל קריסתו של העגורן. בית-המשפט דחה את תביעתה של המשיבה לפיצוי בגין אובדן הכנסות שנגרם לה בשל אי השכרת העגורן שקרס, בנימוק שלא מלאה את חובתה להקטנת נזקיה. לעומת זאת, התקבלה תביעתה של המשיבה לעניין הפיצוי בגין אובדן העגורן עצמו. לאחר שעיין בחוות הדעת של שני המומחים מטעם הצדדים השונים, ביכר בית-משפט השלום את חוות-הדעת של המומחה מטעם המשיבה (להלן: חוות הדעת ), וקבע כי במועד האירוע, היה שווי העגורן שקרס 50,000 דולר אמריקני. חוות-הדעת התייחסה למחירו של עגורן מסוג "פוטין", אשר לפי חוות הדעת הנו שווה ערך לעגורן שקרס. המבקשות חויבו ביחד ולחוד בתשלום הסכום, בצירוף ריבית בשיעור 5% לשנה עד למועד הגשת התביעה, ובצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום פסק-הדין ועד למועד התשלום בפועל.

המבקשות ערערו על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטים ע' פוגלמן, ר' רונן וא' ש' שילה) בהלינן על שניים. ראשית, על עצם קביעת אחריותן לנזק שנגרם – בטענה שלא ניתן לייחס להן התרשלות. שנית, על שווי העגורן שנקבע – בטענה כי שוויו של העגורן לא הוכח, שכן חוות הדעת שקיבל בית-המשפט התבססה על עגורן מסוג אחר ולא כללה בדיקה של הזהות או ההתאמה בין שני סוגי העגורנים. בערעור שכנגד, השיגה המשיבה על כך שבית-משפט השלום לא פסק לטובתה פיצוי בגין הפסד דמי השכירות על העגורן; ועל כך שלא נפסקו לטובתה הפרשי הצמדה לסכום שווי העגורן לצורך קבלת ערכו הריאלי. ביום 12.7.2006, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורן של המבקשות הן בשאלת האחריות והן בשאלת קביעת שוויו של העגורן על בסיס אומדן השוואתי. ערעורה הנגדי של המשיבה נדחה לעניין הפסדי ההכנסה שנטענו על-ידה, התקבל במובן זה שלסכום שנפסק נוספו הפרשי הצמדה מיום 4.2.1992 ועד לתשלום בפועל.

בקשת רשות הערעור מתמקדת בשני עניינים בלבד: קביעת שוויו של העגורן לצורך הערכת הנזק שנגרם למשיבה, וחיובן של המבקשות בבית-המשפט המחוזי בריבית בשיעור 5% בתוספת הפרשי הצמדה מיום 4.2.1992 ולא מיום הגשת התביעה כפי שפסק בית-משפט השלום. בעניין הראשון, טוענות המבקשות כי את חוות הדעת שעליה התבסס בית-המשפט בקובעו את שווי העגורן, השתית המומחה על מסמך אחד בלבד הידוע כ"מחירון נוימן". עורכו של "מחירון נוימן" – כך טוענות המבקשות – ציין בעצמו בפני בית-המשפט כי העגורן שמופיע במחירון שערך אינו דומה לעגורן נשוא התביעה. משכך, לא הרימה, לטענתן, המשיבה את נטל ההוכחה והראיה לעניין הנזק. טענתן השניה של המבקשות נוגעת לכך שבית-המשפט המחוזי הורה על הוספת הפרשי הצמדה מיום קריסת העגורן. לטענתן, טעה בית-המשפט כשקבע שהפרשי הצמדה הם נושא בעל זיקה ישירה לשאלת הנזק, ולכן יש לקבוע שהמשיבה הייתה מנועה מלהגיש ערעור שכנגד בסוגיה זו. לשיטתן פסיקתם של הפרשי הצמדה כרוכה גם בשאלות אחרות שאינן נוגעות לגובה הנזק, כגון שיהוי בהגשת התביעה. במקרה דנן, הן טוענות, השתהתה המשיבה במשך שש וחצי שנים בטרם הגישה את תביעתה. לשיטתן של המבקשות, בית-משפט השלום שקל את הנסיבות ובחר לפסוק ריבית של 5% תחת פסיקתם של ריבית בשיעור 4% (כמקובל) והצמדה, ולא היה מקום שבית-המשפט המחוזי יתערב בקביעה זו. עוד הן מציינות, כי בית-משפט השלום דחה בקשה לתיקון פסק-הדין לעניין הפרשי ההצמדה.

בתשובתה טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה על הסף שכן היא אינה מעלה כל נושא בעל חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי אין מקום להתערבות של ערכאה נוספת בממצאיו של בית-המשפט המחוזי. ראשית, היא מציינת כי חוות הדעת עליה התבסס בית-המשפט הוכחה כחוות דעת מוצקה ועצמאית, אשר בהכנתה הופעל שיקול דעת, בעוד שחוות הדעת של המומחה מטעם המבקשות נתגלתה כרעועה ובלתי-מהימנה. לעניין פסיקת הפרשי ההצמדה טוענת המשיבה כי פסיקתם היא עניין הנתון לשיקול דעתו של בית-המשפט על-פי חוק, וברגיל לא יימנע בית-המשפט מלעשות שימוש מלא בסמכות זו. בנסיבות העניין – כך לשיטת המשיבה – לא קיימות נסיבות מיוחדות שיש בהן כדי לשלול את הצמדתו של החיוב לשם קבלת ערכו הריאלי של העגורן. עוד הן מציינות, כי אין מקום לטענת שיהוי במקרה זה, שכן ההליכים בין הצדדים החלו עוד בשנת 1993.

עיינו בטענות הצדדים והגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

לא מצאנו כי הבקשה מעלה על שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, ולא נמצא לנו טעם אחר המצדיק את קבלת הבקשה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד ל"ו(3) 123 (1982)). המחלוקת לעניין שוויו של העגורן היא מחלוקת עובדתית גרידא, ובהיעדר חוות דעת שמאית המתייחסת לעגורן מסוג "קומודיל 12/42" והמביאה בחשבון את מכלול ההיבטים הקשורים בהערכת שוויו, נראית לנו סבירה החלטתו של בית-המשפט להיעזר בהשוואת מחירו של העגורן למחירו של עגורן אחר, אשר הוגשה על-ידי מומחה לעניין, על מנת לאמוד את שווי העגורן. המבקשות לא הציגו הערכת שווי מבוססת אחרת, שעשויה הייתה לסתור אומדן זה, ואין בטעמים שהיא מצביעה עליהם לעניין הליך גיבושה של חוות הדעת כדי להקים עילה להתערבות במסקנתן של הערכאות הקודמות. לא מצאנו גם כל עילה להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי להצמיד לסכום שנפסק ריבית והצמדה כמפורט בהחלטתו. בנסיבות העניין, שיערוכו של סכום הפיצוי לערכים ריאליים סבירה היא.

כאמור, הבקשה נדחית. המבקשות תישאנה יחדיו בהוצאות המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.