רע"א 7372/09 siberia airlines נ. עיזבון המנוח אלכסנדר גריגורייביך ז"ל ן -

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בע''א 1613/09 (כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק) מיום 1.7.2009, בו נדחה הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בבש''א 23334/07 (כבוד הרשם א' אורנשטיין) מיום 27.11.2008, אשר דחה את הבקשה לדחייתה של התביעה על הסף בשל התיישנותה.

1.

מטוס של המבקשת התרסק ביום 4.10.01

(להלן: המטוס ), בשמי הים השחור (להלן: האירוע ), שעה שעל סיפונו היו 66 נוסעים ו-12 אנשי צוות. האירוע נגרם כתוצאה מפגיעת טיל של צבא אוקראינה, ששוגר במהלך תרגיל אימונים. בין ההרוגים היו בני משפחה של המשיבים, אשר הגישו ביום 20.5.07 תביעה לפיצויים נגד המבקשת (להלן: התביעה העיקרית ). בכתב התביעה נטען שהייתה קיימת חובה על המבקשת להתקין במטוסיה מערכת זיהוי אשר הייתה גורמת לזיהויו של המטוס בזמן האירוע על ידי מערכת המכ''מ של משגרי הטילים. לטענתם, מכיוון שהמערכת לא הותקנה במטוס בזמן האירוע, לא נמנע שיגור הטיל לעבר המטוס. עוד נטען שהידיעה בדבר אי ההתקנה של המערכת במטוס נודעה להם רק ביום 29.6.05.

2.

המבקשת הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי לדחיית התביעה העיקרית על הסף מחמת התיישנותה. רשם בית המשפט דחה את הבקשה לדחייה על הסף של התביעה העיקרית, אך עם זאת קבע ששמורה למבקשת זכות לעורר את טענות ההתיישנות במהלך בירור התובענה. הרשם סבר שמכוח סעיף 2 לחוק התובלה האווירית, התש''ם-1980 (להלן: חוק התובלה האווירית ), יש להחיל על המקרה הנידון את הוראות האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה בין-לאומית באויר, כ''א 8, 479 (נפתחה לחתימה ב-1929)(להלן: אמנת ורשה ). בין השאר קובעת אמנת ורשה שיש לדון במקרים העוסקים בחבות המוביל לנזק שנגרם לנוסע, כמו במקרה דנן, רק על פי הוראות אמנת ורשה מחמת ייחוד עילה. עם זאת לעניין מועד תחילת ספירת ההתיישנות קבע ברשם שלנוכח ייתכנות של מצג שווא והסתרת מידע מכוונת של המבקשת בדבר אי התקנת מערכת הזיהוי במטוס, אין להתחיל למנות את תקופת

ההתיישנות מיום האירוע קרי 4.10.01, כמתחייב מלשון סעיף 29 לאמנת ורשה לפיו "הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום יעודו או מהתאריך שבו צריך היה כלי הטיס להגיע...", אלא מיום 29.6.05, שהוא היום שבו נודע למשיבים כי לא הותקנה במטוס מערכת הזיהוי. התחלת מניין תקופת ההתיישנות מהמועד המאוחר, לפי הרשם, נעשית באמצעות החלת חריג התרמית מכוח דיני ההתיישנות הכלליים המצוי בסעיף 7 לחוק ההתיישנות התשי''ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ), ומכוח עקרון תום הלב, או לחלופין באופן עקיף כתוצאה מקיומה של לאקונה בהוראות אמנת ורשה, הדורשת השלמה על ידי פנייה לחוקים לוקאליים ודינים כלליים.

3.

בעקבות פסק הדין הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור בנמקו שהמבקשת תורשה להעלות את טענותיה בדבר ההתיישנות המהותית במסגרת הדיון העיקרי בתביעה, כאשר ההכרעה בהן תינתן לאחר שלב הבירור העובדתי במסגרת שמיעת הראיות בתיק. בנוסף ציין בית המשפט שערכאת ערעור תתערב רק במקרים נדירים כאשר מדובר על ערעור הנוגע בדחיית בקשה למחיקת תביעה על הסף, ושאין מקרה זה מצדיק את התערבותו.

מכאן הבקשה שלפני.

4.

המבקשת טוענת כי טעה בית המשפט המחוזי בדחייתו את הערעור, וכי היה עליו לקבל את הבקשה לדחייה על הסף של התביעה מחמת התיישנותה, תוך שהיא מדגישה מספר טיעונים עיקריים: ראשית, משקבע בית המשפט שאמנת ורשה חלה על האירוע ושהוראותיה מכילות בין היתר הוראות ייחוד עילה, היה צריך בית המשפט לבדוק את תקופת ההתיישנות רק על פי הוראות אמנת ורשה ותו לא. יתרה מכך, מכיוון שמדובר על התיישנות מהותית אשר מהווה חלק מהזכות עצמה, משעבר הזמן הקבוע לה לפי סעיף 29 לאמנת ורשה, פוקעת הזכות וגורמת להעדר עילה. כמו כן נטען שסעיף 29 לאמנת ורשה קובע הסדר ממצה וברור הכולל רשימה סגורה של מועדים ולכן אין ממש בטענה שקיימת באמנת ורשה לאקונה. בנוסף נטען שיש לנהוג לפי הכלל הפרשני שהוראת דין ספציפית גוברת על דין כללי במיוחד לאור לשון סעיף 15 לאמנת ורשה "על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק לפי חוק זה, התקופה הקבועה באמנה", ולכן יש לחשב את תקופת ההתיישנות רק על פי סעיף 29 לאמנת ורשה. לא זו אף זו, יש לפרש את אמנת ורשה, שהינה אמנה בינלאומית שהוחלה בדין הפנימי, באופן הרמוני לדרך הפרשנות המקובלת בעולם. המבקשת מציינת כי על פי דעת המלומדים באנגליה ובארצות הברית תקופת ההתיישנות המוסדרת בסעיף 29 לאמנת ורשה אינה בת הארכה.

5.

המבקשת ממשיכה וטוענת כי גם אם נקבע שהוראות הדין הכללי של חוק ההתיישנות חלות במקרה זה, עדיין לגופו של עניין אין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה דנן, שכן העובדות שנעלמו מעיניהם של המשיבים לא היוו את עילת התביעה כפי שדורש הסעיף, אלא הן כולן מיוחסות לקו ההגנה של המבקשת. כמו כן, המידע המדובר לא היה חסוי וניתן היה לבררו בקלות ולכן כמאמר הסעיף היה עליהם לדעת את המידע. בנוסף נטען שגם סעיף 7 לחוק ההתיישנות לא חל על ענייננו שכן הוא דורש שעילת התובענה תהיה תרמית או אונאה, בעוד שבמקרה דנן חלה אמנת ורשה המכילה הוראת ייחוד עילה. לפיכך, העילות היחידות אשר חלות על מקרה זה הן מכוח אמנת ורשה, ואינן יכולות להיות תרמית או אונאה כדרישת הסעיף. כמו כן המבקשת טוענת שבית המשפט מנע ממנה את הזכות לחקור מצהיר אשר היה גם בעל דין בחקירה נגדית, ובכך פגע בזכות היסוד שלה ויצר עיוות דין, ואף מנע ממנה את האפשרות להפריך את טענות המשיבים.

6.

לבסוף טוענת המבקשת שמכיוון שמדובר כאן בטענה על פקיעת זכויות, יש לערוך דיון מקדמי ממצה בנושא זה ולמנוע קיום הליך סרק יקר וממושך. לטענתה, הנזק שיגרם לה כתוצאה מהליך זה לא יכול להיות מכוסה על ידי ההוצאות שנפסקות על ידי בית המשפט.

7

הבקשה אכן מעלה שאלה עקרונית שעניינה ביחס שבין הוראות דיני ההתיישנות הכלליים אל מול הוראות דין ההתיישנות הספציפי המוסדר באמנת ורשה. במיוחד האמור בהוראות המופיעות בפרקים ב' ו-ג' לחוק ההתיישנות, הדנות בחישוב והארכה של מועד ההתיישנות. אמנם עניין דומה נידון בד''נ 36/84 רג'ין טייכנר נ' אייר פרנס, נתיבי אויר צרפתיים , פ''ד מא(1) 589 (1987) (להלן: ד''נ טייכנר ), אך הרשם בפסיקתו העלה שאלה עקרונית גם בנוגע לגבולות ההלכה שנקבעה בד''נ טייכנר , וגם בנוגע להותרת ההלכה על כנה. למרות האמור ולאחר שקילה של הדברים החלטתי לדחות את הבקשה, זאת מאחר שעניינה של הבקשה בהליך ביניים בלבד, אשר תוצאתו איננה בבחינת סוף פסוק. בית המשפט המחוזי קבע במפורש כי המבקשת תוכל לשוב ולהעלות את טענותיה בנושא התיישנות המהותית של התביעה במהלך הבירור העובדתי של התביעה. עוד יש לציין כי ממילא עשויה להידרש הכרעה בשאלה העובדתית האם אכן היתה מרמה מצד המבקשת. ייתכן

איפוא, כי ההכרעה בשאלה העובדתית תייתר את הדיון העקרוני שמתעורר. באשר לטענותיה של המבקשת בנוגע לצורך לדון בסוגיה כבר בשלב מקדמי הרי שבכך לא מצאתי כי יש מקום להתערב במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, וזאת אף אם נפלה טעות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, ואיני קובעת מסמרות בדבר. מכל מקום לא מצאתי מדוע לא תוכלנה הוצאות המשפט לפצות את המבקשת על נזקיה בעניין זה.

הבקשה, אם כן, נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.