רע"א 7374/06 דינה פרנקל נ. יובלים אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ

1.בפניי בקשה ליתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' עמית, ר' סוקול, י' וילנר) שדחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט ע' נווה) לפיו נדחתה תביעה שהגישו והם חויבו לשלם למשיבה סך של 121,868 ₪.

העובדות העומדות ברקע הבקשה, כעולה מפסקי דינן של הערכאות הקודמות הינן כדלקמן: בשנת 1990 ביקשו המבקשים להצטרף כחברים ביישוב הקהילתי יובלים המאוגד על ידי המשיבה. בין הצדדים נחתם הסכם קליטה וכן נחתם בין המבקשים לסוכנות היהודית הסכם לקבלת חזקה באחד המגרשים ביישוב. המבקשים הופנו למנהל מקרקעי ישראל לצורך חתימה על הסכם פיתוח לתקופה של שלוש שנים, במהלכה יועמד המגרש לרשותם כברי רשות בו. הסכם הפיתוח לא נחתם, אך המבקשים שילמו למינהל מקרקעי ישראל 3,000 ₪ עבור הקצאת הקרקע ודמי חכירה מהוונים ל- 49 שנים.

מחלוקות כספיות ואחרות שנתגלעו בין הצדדים הובילו להפסקת עבודות הבניה במגרש. הסוכנות היהודית הגישה תביעה לסילוק ידם של המבקשים מהמגרש, ובסופו של הליך נחתם בין הצדדים הסכם פשרה שנועד להסדיר את יחסיהם. בהמשך הגישו המבקשים תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה, בה טענו כי בהתאם להסכם הפשרה היה על המשיבה לפצותם בסכום שייקבע על ידי שמאי מוסכם בגין מחיר הנכס. השמאי הכין את חוות דעתו והמבקשים ביקשו כי המשיבה תחויב לשלם להם סך של 121,866 ₪, שהוא לטענתם יתרת חובה של המשיבה כלפיהם לאור קביעת השמאי. סכום זה לא שולם על ידי המשיבה שטענה כי היא זכאית להפחיתו מהסכום שנקבע על ידי השמאי, מאחר שמדובר בדמי ההיוון שיצטרך לשלם צד ג' אשר ירכוש את המגרש עליו אמור היה להיבנות ביתם של המבקשים, וכן היטל ביוב.

2.בית משפט השלום דחה את התובענה לאחר ששמע את טענות הצדדים ובחן את הראיות והעדויות שנשמעו. בית המשפט דחה את עמדת המבקשים כי המשיבה התחייבה בהסכם הפשרה לשאת גם בעלות דמי ההיוון, וביסס קביעתו על טעמים של סבירות כלכלית ושל צדק. בית המשפט מצא עוד כי אין נימוק סביר או הגיוני שלא לנכות גם את היטל הביוב מחוות דעת השמאי, בין היתר מאחר ומדובר בסכום שהמבקשים לא שילמו.

ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. בפסק דין מפורט ומנומק נדרש בית המשפט לפרשנות הסכם הפשרה וקבע, כי הצדדים לא נתנו דעתם לעניין דמי החכירה ולא נתנו לשמאי הוראות כיצד ליתן לעניין זה ביטוי בהערכת שווי הנכס. עם זאת סבר, כי ניתן להניח שלו היו הצדדים נדרשים לסוגיה, הם היו מסכימים כי הנכס יוערך כנכס שטרם שולמו בגינו דמי חכירה מהוונים. זאת, כיוון שהערכת הנכס כאילו שולמו דמי החכירה מעמידה את המבקשים במצב טוב יותר מכפי שהיו לו היו מוכרים את הנכס כתום הבניה, ועל כן יש להניח כי הצדדים היו מסכימים ששמאי לא יניח כי מדובר בנכס ששולמו עליו דמי חכירה מהוונים. עוד נקבע כי המבקשים נטלו על עצמם את הסיכון שדמי החכירה ישתנו ומשסיכון זה התממש יש להטילו על המבקשים, שכן דמי החכירה המהוונים לא היו אמורים להיכלל בהערכת שווי הנכס.

3.בבקשת רשות הערעור שבפניי מעלה בא כוח המבקשים שלל טענות נגד קביעותיהן של הערכאות הנמוכות בעניינם של מרשיו והאופן בו פרשו את הסכם הפשרה בין הצדדים. לא אדרש לפירוט טענות אלה משאין בהן כדי לעמוד ולו בקירוב באמות המידה שהותוו בפסיקת בית משפט זה למתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור שניה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). יוער, כי בא כוח המבקשים אף לא עשה ניסיון להציג השאלות המפורטות בבקשה כשאלות עקרוניות שחשיבותן חורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך הנוכחי. תחת זאת משיג הוא הלכה למעשה על הגיונה וצדקתה של ההלכה שנקבעה בר"ע 103/82 הנ"ל . הלכה זו אינה עומדת לדיון ומכל מקום טוב יעשה בא כוח המבקשים אם יעיין בפסק דינו של בית משפט זה בר"ע 103/82 הנ"ל שם פורט הגיונו של הכלל המצמצם מתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור שניה אך לאותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית עקרונית או תיבורית.

הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.