רע"א 7374/10 יחיאל אסור נ. מאפיה מרחבית קרית שמונה בע"מ

1.

המבקש עבד כשכיר אצל המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) בתור מחלק לחם. הוא הגיש לבית משפט השלום בקריות שתי תביעות כנגד המשיבה, שאוחדו: בתביעה הראשונה – טען המבקש כי עקב עבודתו על משאית לחלוקת לחם, שייצרה רעש מזיק, נגרמה לו נכות רפואית שמתבטאת בירידה בשמיעה ובטנטון תמידי. בתביעה השנייה – טען המבקש כי בזמן עבודתו עלה לארגז המשאית כדי לפרוק סחורה, ו"תוך כדי ירידתו מארגז המשאית לכיוון הקבינה, רגלו החליקה מעל המקום המיועד לדריכת הרגל ונפל מגובה כ- 2 מטרים ..." (להלן: התאונה ). התביעה הוגשה בעילה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ).

2.

בית משפט השלום (כבוד השופט ד' מאזן ) דחה את שתי התביעות. התביעה בגין נזקי השמיעה נדחתה מן הטעם שלא עלה בידי המבקש להוכיח את תביעתו. התביעה בעניין התאונה נדחתה גם היא. בית המשפט אימץ את גרסתו של המבקש לעניין נסיבות התאונה וקבע – עובדתית – כי המבקש נפגע כשנפל מן המשאית בתום פריקת הסחורה. לאור האמור, נדרש בית משפט להכריע אם המבקש נפגע בתאונת דרכים (כטענת ההגנה של המשיבים) אם לאו (כטענתו של המבקש). כתב התביעה הוגש בטרם ניתן פסק הדין ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמאג'ה , פ"ד נט (3) 541 (2004) (להלן: הלכת אוסם ). בית המשפט ציין כי במצב המשפטי שהיה קיים בעת הגשת התביעה, ניתן היה לסווג את האירוע כפריקה כשהרכב עומד, שאז לא מדובר היה בתאונת דרכים ועילת התביעה היתה לפי פקודת הנזיקין; ואולם, כך הובהר, משניתן פסק הדין בעניין אוסם – שוב אין חולק כי אירוע המקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות, אך גם את הוראת ההמעטה שעניינה פריקה וטעינה – נופל בגדר "שימוש", ומכאן שמדובר ב"תאונת דרכים" כמובנה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). אשר על כן, נדחתה התביעה תוך שנקבע כי היה על המבקש לתבוע בעילה לפי חוק הפיצויים, ומשלא עשה, ולאור סעיף 8(א) לחוק הקובע את עקרון ייחוד העילה – נשללת עילת תביעתו לפי פקודת הנזיקין.

3.

המבקש לא השלים עם פסק הדין וערער עליו לבית המשפט המחוזי. הערעור על פסק הדין בעניין נזקי השמיעה נדחה פה אחד, ואילו הערעור על פסק הדין בעניין התאונה נדחה ברב דעות (כבוד השופטים ר' סוקול וד' סלע ), כנגד דעתו החולקת של השופט י' גריל . השופט גריל קבע כי בית המשפט לא חייב היה לדחות את תביעתו של המבקש כנגד המשיבה, מן הטעם שעילת התביעה, כפי שפורטה בכתב התביעה, התבססה רק על פקודת הנזיקין וכתב התביעה לא תוקן גם לאחר שניתן פסק הדין בעניין אוסם. "הישארותו של המערער [המבקש] ללא כל סעד, חרף העובדה שאין מחלוקת על כך שאירעה תאונה במשאית נשוא הדיון, כשהמשיבה מס' 1 היא מתירת השימוש, כשברור הוא שעסקינן בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד, כאשר למערער נותרה נכות צמיתה כפי שקבע הביטוח הלאומי, שהכיר באירוע כתאונת עבדוה, עלולה להוביל לעיוות דין שאיש כמובן איננו רוצה בו". מדובר, כך קבע השופט גריל, באחד מאותם מקרים חריגים ונדירים, שבהם ראוי לחייב את המשיבה, כמתירת השימוש, בפיצוי המבקש, הגם שהמבקש לא העלה כלל טענה זו. השופט גריל סבר כי בהיעתרות לתביעה גם לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, לא יהיה משום עיוות דין כלפי המשיבה, וזאת הגם שנשללת ממנה כיום האפשרות לבקש את צירוף המבטח בביטוח חובה לתובענה או לשלוח למבטח הודעת צד ג'.

4.

לעומתו, קבעו שופטי הרוב (מפי כבוד השופט ר' סוקול ) כי לא ניתן לחייב את המשיבה לפצות את המבקש מכוח חוק הפיצויים. הודגש כי בפני המבקש הועמדה הטענה כי מדובר ב"תאונת דרכים" וניתנה לו האפשרות לתקן את כתב תביעתו. המבקש בחר שלא לעשות כן ובכך הביע דעה נחרצת וברורה כנגד פסיקה על פי עילה מכוח חוק הפיצויים. צוין כי לא כל העובדות הרלבנטיות להכרעה בעילה לפי חוק הפיצויים עמדו בפני בית המשפט, ואף לא צורפו נתבעים רלבנטיים נוספים, ובפרט – חברת הביטוח שביטחה את המשיבה על פי חוק הפיצויים. "הטלת חבות על המשיבה 1 כיום" – כך נקבע – "מבלי שניתנה לה ההזדמנות לצרף את המבטחת בפוליסת ביטוח החובה, תגרום לה לעיוות דין. המשיבה 1, אשר ביטחה את חבותה הן על פי פקודת הנזיקין וככל הנראה גם על פי חוק הפיצויים, תאלץ לשאת בפיצוי בעצמה רק בשל מחדלי המערער [המבקש]". שופטי הרוב הוסיפו וציינו כי אם היתה המשיבה מבקשת לצרף כנתבעת את המבטחת לפי חוק הפיצויים, בקשתה היתה נדחית, שכן לא הועלתה כלל עילה לפי חוק זה. בסיכומו של דבר קבעו שופטי הרב כי "אין ספק שהמצב שנוצר, ולפיו המערער [המבקש] שנפגע באירוע תאונתי אינו זכאי לפיצוי אף שלכאורה עומדת לו עילה על פי חוק הפיצויים הינו מצב מצער, אולם המערער ובאי כוחו הם שגרמו למצב זה. ככל שהמערער קיבל יעוץ רשלני עומדת לו עילה כנגד מי שיעץ לו, אולם אין להטיל על המשיבה 1 לשאת בתוצאות מחדליהם או רשלנותם של המערער ויועציו".

5.

בקשת רשות הערעור שלפנינו נסבה אודות פסק הדין בעניין התאונה . המבקש שב היום ומעלה את כל טענותיו – הן כנגד פסק דינו של בית משפט השלום, הן כנגד הנמקת שופטי הרוב בפסק הדין שבערעור. כך, המבקש עודו סבור כי מן הראוי לקבוע כי התאונה בה נפגע נכנסת לחריג הפריקה והטעינה, ועל כן לטענתו לא היה מקום לקבוע כי מדובר בתאונת דרכים. לחלופין טוען הוא כי העובדה שלא העלה בכתב התביעה את עילת התביעה לפי חוק הפיצויים, אלא תבע רק לפי פקודת הנזיקין, ואף לא תיקן את כתב תביעתו – אינה צריכה לעמוד לו לרועץ. המשיבות מצידן טוענות כי אין ולא היתה מחלוקת בין השופטים כי נסיבות פגיעתו של המבקש מהוות "תאונת דרכים". המבקשות סומכות ידיהן על עמדת שופטי הרוב, וטוענות כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לכפות על המבקש תזה משפטית שהוא לא טען לה.

6.

לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים, לרבות מכתבו האישי של המבקש שצורף לבקשה, הגעתי למסקנה כי לא קמה עילה המאפשרת את קבלת רשות הערעור. המבקש סבור כי מן הראוי שעניינו יתברר פעם נוספת; ואולם, לבד מכך שלא קמה על פי דין עילה המאפשרת דיון בגלגול שלישי, לאחר שהאלות נבחנו ביסודיות על ידי שתי ערכאות, הרי שגם בחינת טענותיו של המבקש לגופן מעלה כי לא ניתן לקבלן, וזאת בין השאר מן הנימוקים שפורטו על ידי שופטי הרוב. אכן, פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אוסם ניתן בשלהי שנת 2004, עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות (ביום 21.2.2006). לרשות המבקש עמד פרק זמן ארוך, במהלכו יכול היה לבקש את תיקונו של כתב התביעה, אך המבקש בחר שלא לעשות כן. היעתרות לתביעה לאחר שתקופת ההתיישנות חלפה, תהא בבחינת עיוות דין כלפי המשיבה, אשר נשללת ממנה כיום האפשרות לבקש את צירוף המבטח בביטוח חובה לתובענה או לשלוח לו הודעת צד ג'. על אף התוצאה המצערת, לא ניתן להעניש את המשיבה בגין מחדלי המשיב. בנסיבות אלה, אין מנוס מדחיית בקשת רשות הערעור.

אשר על כן הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.