רע"א 7406/08 נמרוד תבור ,עו"ד נ. שפיק בנורי

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת א' דודקביץ), בגדרה נדחתה בקשת המבקש למתן צו פורמאלי שיורה למשיבים 2-1 (להלן - המשיבים) לשלם סכום כסף שביצועו עוכב בהחלטה קודמת של בית המשפט.

2.

המבקש מונה על ידי בית משפט השלום בפתח-תקווה ככונס נכסים לצורך פירוק שיתוף במקרקעין מסוימים. ביום 17.1.08 נקבע, כי שכרו של המבקש יעמוד על כ-600,000 ש"ח, כאשר המשיבים ישאו בתשלום סך של כ-500,000 ש"ח. המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה וכן בקשה לעיכוב ביצוע התשלום. בית המשפט קיבל את בקשת עיכוב הביצוע באופן חלקי והורה למשיבים לשלם סך של 400,000 ש"ח מתוך שכר הכונס שנפסק. תשלום היתרה (בסך כ-100,000 ש"ח) עוכב עד להחלטה בבקשת רשות הערעור (להלן - הסכום המעוכב ). בדיון שהתקיים בבקשה למתן רשות ערעור הציע בית המשפט המחוזי לצדדים לסיים את ההליך בדרך של פשרה, לפיה יופחת מהסכום שכבר שולם על-ידי המשיבים למבקש סכום שלא יעלה על 60,000 ש"ח. הצדדים נתנו הסכמתם להצעה זו. בהתאם לכך, ניתן ביום 27.5.08 פסק דין על דרך הפשרה בו הורה בית המשפט למבקש להחזיר למשיבים סך של 48,000 ש"ח (להלן - פסק הדין ). לאחר שניתן פסק הדין, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר לפרשנותו. המבקש טען, כי פסק הדין אינו מתייחס לסכום המעוכב. לפיכך, לשיטתו, על המשיבים לשלם לו את הסכום שעוכב תוך קיזוז הסכום שנקבע בפסק הדין. המשיבים פירשו את פסק הדין כמחייב את המבקש להחזיר להם 48,000 ש"ח. על רקע זה, הגיש המבקש ביום 17.6.08 בקשה למתן הבהרה לפסק הדין. ביום 23.6.08 דחה בית המשפט את הבקשה, בקובעו, כי: "פסק הדין אינו טעון כל הבהרה והוא ניתן על בסיס הסמכות שניתנה ע"י הצדדים ליתן פס"ד בגבולות כספיים מוגדרים ומוסכמים."

ביום 25.6.08 הגיש המבקש בקשה נוספת למתן "צו פורמאלי" לפיו צו עיכוב הביצוע פקע עם מתן פסק הדין והסכום המעוכב עומד לפירעון מיידי. ביום 2.7.08 נדחתה גם בקשה זו. על החלטות אלו נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.

במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי מבקש המבקש לתקוף את ההחלטות שנתן בית המשפט המחוזי לאחר מתן פסק הדין (להלן - ההחלטות ), ולחלופין את פסק הדין עצמו. המבקש טוען, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא נימק את ההחלטות כנדרש וכאשר נמנע מהתייחסות לגופם של הדברים במסגרתן. טענתו העיקרית של המבקש לעניין פסק הדין הינה, כי הסכמת הצדדים לפשרה התייחסה אך ורק אל הסכום ששולם על-ידי המשיבים ולא לסכום שעוכב. לפיכך טוען הוא, כי בית המשפט המחוזי חרג מגדר ההסמכה שנתנו לו הצדדים. המשיבים, מצידם, טוענים, כי פסק הדין וההחלטות שניתנו לאחריו מבהירים כי בית המשפט פסק בנוגע לכל הסכום השנוי במחלוקת, לרבות הסכום שעוכב. כן טוענים המשיבים, כי היה על המבקש להשיג על פסק הדין בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור ולא בדרך בה נקט.

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. עניינה של הבקשה הוא בהשגה על החלטות שונות שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטה של בית משפט השלום. משכך, מדובר למעשה בבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כידוע, בית המשפט ייעתר לבקשות מסוג זה רק במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). ברי, כי המקרה דנא אינו מגלה שאלות מסוג זה. הדברים אמורים בפרט בהתחשב בכך שפסק הדין העומד ביסוד הבקשה הינו פסק דין שניתן על דרך הפשרה. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בפסק דין מסוג זה הינה מצומצמת במיוחד ושמורה למקרים חריגים ( למשל, ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה , פ"ד נג(1) 337 (1999)) . מעבר לכך, אם רצה המבקש להשיג על פסק הדין היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור במסגרת המועדים הקבועים בתקנות. זאת לא עשה. עתה, משחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין, אין מקום לבחון אותו מחדש. בהקשר זה יוער, כי מההחלטה הדוחה את בקשת ההבהרה שהגיש המבקש ומן ההחלטה הנוספת ניתן להבין שבית המשפט אינו מצדד בפרשנות שנתן המבקש לפסק הדין. משבית המשפט המחוזי נתן למעשה פרשנות אותנטית לפסק דינו שלו, ברי שגם לגופם של דברים אין בסיס להתערבות של בית משפט זה.

5.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. המבקש יישא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בסך 15,000 ש"ח.