רע"א 7429/97 טלאל סלימאן ג'אבר נ. מדינת ישראל

1.המבקש הואשם בבית משפט השלום בנצרת, בשבועת שקר, שיבוש הליכי משפט וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירות בניגוד לסעיפים 239, 244 ו415- סיפא לחוק העונשין, התשל"ז1977-. ביסוד האישומים עמדה הגשתו של תצהיר שיקרי וטעינת טענות כזב, הן בפני בית משפט השלום והן בערעור לבית המשפט המחוזי. בית משפט השלום בנצרת הרשיע את המבקש על פי הודאתו. בגזר הדין הושת על המבקש עונש של ששה חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי של שנה למשך שנתיים. בגזר הדין צויין, כי מעשיו של המבקש בתיק דנן דרשו "לא מעט עזות מצח, שכן הטעה הנאשם [המבקש] בזדון ומתוך כוונה לקבל דבר במרמה - שתי ערכאות שיפוטיות ובמעשיו אלו שיבש הליכי משפט וקיבל דבר במרמה". על כן נגזר עונשו של המבקש כאמור, תוך שנשקלו כל הנסיבות האישיות, לרבות הודאתו של המבקש באשמה, הבעת החרטה והיעדר העבר הפלילי.

2.על גזר הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. ערעורו נדחה. בית המשפט ציין כי המעשה הנדון חמור הוא וכי העונש שהוטל בנסיבות העניין אינו חמור, ומתאים למדיניות הענישה. לא זו אף זו: בית המשפט ציין כי לשיטתו, צריך היה עוד להחמיר עם המבקש.

3.בפני בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. טוען המבקש, כי העונש שנגזר עליו, חמור הוא יתר על המידה, לאור הודאתו באשמה, הבעת החרטה, נסיבותיו האישיות והיעדרו של עבר פלילי. כן טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום משלא ביקש תסקיר טרם גזירת עונש המאסר.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המבקש, נחה דעתי כי דין בקשה זו להידחות. לא מצאתי בשאלות שהעלה בפני המבקש משום שאלה ציבורית בעלת חשיבות מיוחדת, שיש בה כדי ליתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123). כבר נפסק לא פעם, כי חומרת העונש, כשלעצמה, לא תהווה כדבר שבשיגרה, עילה לרשות ערעור. לא מצאתי בנסיבות המקרה דנן את אותן הנסיבות החריגות שתאפשרנה מתן רשות ערעור מן הטעמים שמעלה המבקש. על כן, דין הבקשה להידחות. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

כאמור, הבקשה לרשות ערעור והבקשה לעיכוב ביצוע נדחים.