פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
7432/09
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
דרויש שיליאן
נ ג ד
המשיב:
בנק מזרחי טפחות בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 1787/08 מיום 28.6.09 שניתן על ידי כבוד
השופטים: שנלר, ד"ר ורדי ולבהר שרון
בשם המבקש:
עו"ד א' לנדשטיין;
עו"ד ל' חיימוביץ'
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים שנלר, ד"ר ורדי ולבהר שרון) מיום 28.6.09 בתיק ע"א 1787/08, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (השופטת א' כהן) מיום 17.4.08 בתיק אזרחי 133261/01 (בש"א 155553/08). בהחלטה זו נדחתה על הסף תביעת המבקש כנגד המשיב עקב מעשה בית דין.
ב.
המבקש ואחיו יוסף ניהלו חשבונות ניירות ערך אצל המשיב (להלן הבנק ). בשנת 1995 נחתמו הסכמי הלוואה בין הבנק לבין האחים, שמטרתם פרעון חוב. לטענת המבקש ואחיו הסכמים אלה היו פורמליים בלבד, "למראית עין", ובפועל חל בין הבנק לאחים הסכם שבעל פה, המאפשר להם חרות גדולה בנוגע לפעולות בניירות ערך. אז מימש הבנק ניירות ערך שונים של המבקש ואחיו – לטענתו, לפרעון ההלוואות, נוכח פיגור בתשלום ההחזרים; לטענתם, בניגוד להסכם בעל פה, באופן שגרם להם נזק. בעקבות כך, התנהלו בין הצדדים שני הליכים משפטיים מקבילים. בראשון, תבע הבנק את המבקש ואחיו (המבקש היה ערב וכן מיופה כוח בחשבון אחיו) בבית המשפט המחוזי בתל אביב (תיק א 1844/99) בסך כ-1.5 מיליון ₪ ביחס לחשבון האח (להלן ההליך הראשון ). בהליך השני, תבע המבקש את הבנק בבית משפט השלום בתל אביב (תיק א 133261/01) בסך כ-1 מיליון ש"ח בנוגע להתנהלות הבנק בחשבון המבקש (להלן ההליך השני ).
ג.
ביום 25.4.07 ניתן (מפי השופט ישעיה) פסק דין בהליך הראשון לטובת הבנק, במסגרתו נקבע כי הסכם ההלוואה הכתוב היה הסכם כשר ומחייב, ואילו הטענה בדבר הסכם בעל פה נדחתה (יצוין, כי כיום מדובר בפסק דין חלוט). בעקבות זאת, הגיש הבנק בקשה לדחיית התביעה בהליך השני על הסף מחמת מעשה בית דין עקב השתק פלוגתא. בית משפט השלום קיבל את הטענה, ודחה את התביעה על הסף. על החלטה זו עירער המבקש לבית המשפט המחוזי.
ד.
בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, בקבעו כי אכן מקים פסק הדין בהליך הראשון השתק פלוגתא היוצר מעשה בית דין בהליך השני. נקבע, כי כתב התביעה בבית משפט השלום וכתב ההגנה בבית המשפט המחוזי כמעט זהים בנוסחם, מתארים אותה מסכת עובדתית ומעלים אותן טענות. אמנם, בהליך הראשון דובר בראש ובראשונה באחי המבקש, בעוד שבהליך השני דובר במבקש עצמו, אך נקבע, כי הטענות בשני ההליכים נטענו בצוותא חדא על ידי המבקש ואחיו, והוזכר כי האחים היו ערבים זה לזה. נאמר, כי משנקבע בהליך הראשון שלא היה תוקף להסכם בעל פה ממנו ביקש המבקש להיבנות, נשמט הבסיס לטענת הנזק, ולא היה מקום להמשיך לדון בתיק בהליך השני.
ה.
בבקשה שלפנינו, שהיא מפורטת, מתבקשת החזרת התיק השני בבית משפט השלום, על כנו. נטען, כי לא מומשה זכות המבקש לגישה לערכאות; כי נעשה לו עיוות דין; כי על דחיה על הסף להיות שמורה למקרים קיצוניים; וכי אין לאפשר לעניינים פרוצדורליים לגבור על מימוש זכויות מהותיות. המבקש סבור כי שתי הערכאות הקודמות טעו בפרשנות פסק הדין בהליך הראשון – לשיטתו, הממצא הפוזיטיבי היחיד בפסק הדין בהליך הראשון נגע לכשרותו של הסכם ההלוואה הכתוב, ואילו לעניין ההסכם בעל פה (ונושאים אחרים) לא נקבע ממצא פוזיטיבי, ולכן יכול לקום השתק רק לעניין ההסכם הכתוב.
ו.
לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת רק מקום בו מועלית שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123); המקרה שלפנינו אינו מעלה שאלה כגון דא, אף שהמבקש מנסה לשוות לו שאלה עקרונית של זכות הגישה לערכאות (עליה אומר מה בסיפת ההחלטה). בית המשפט המחוזי (כבית משפט השלום לפניו) פירט את השתלשלות העניינים ואת טענות הצדדים, וכן נימק את מסקנתו כי מדובר בהשתק פלוגתא שיצר מעשה בית דין. ואכן, כפי שאפרט בקצרה להלן, סבורני שבמקרה דנא מתקיים השתק פלוגתא בהתאם להגדרות המקובלות (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני , פ"ד כב(2) 561, 584; ע"א 126/51 פלמן נ' שחב , פ"ד ו(1) 313, 323 - 324; ע"א 1041/97 סררו אבי נ' נעלי תומרס בע"מ , פ"ד נד(1) 642; נינה זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (1991), 372, 376 – 378; ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק , פ"ד לא(1), 29). אף לגופו של עניין אין איפוא מקום להיעתר לבקשה.
ז.
בניגוד לטענת המבקש, בהליך הראשון בבית המשפט המחוזי נקבע מפורשות, שלא התקיימו הסכמים בעל פה:
"מה להם, איפוא, לנתבעים כי ילינו על ההתחייבות שנטלו על עצמם על פי הסכם ההלוואה... הם הרי אישרו את תוקפו וכשרותו ואף פעלו על פיו עד שלב מסוים, ללא העלאת צל צילה של טרוניה או טענה מאלה שהועלו על ידם, כהגנה מפני תביעת הבנק נגדם, שנים לאחר מכן. גירסתם בדבר קיומו של הסכם מחייב אחר (בעל פה) השונה מהותית מהסכם ההלוואה מתערערת, איפוא, לחלוטין " (פסקה 3; ההדגשה הוספה – א"ר).
ובהמשך (פסקה 3) נאמר:
"לא די להעלות טענות בעלמא בדבר קיומה, כביכול, של הסכמה בעל פה המחייבת את הצדדים ובדבר 'מעמדו' של הסכם ההלוואה החתום על-ידי שני הצדדים כהסכם 'למראית עין' ... טענות מעין אלה יש להוכיח כדבעי והנטל בענין זה מוטל על הנתבעים המעלים טענות כנגד התחייבות מפורשת אותה נטלו על עצמם ועליה חתמו. בכך לא עמדו הנתבעים".
ודוק, אף מעבר לזאת, קיום ותוקף מלא וסינכרוני להסכמים בעל פה ולהסכמי ההלוואה הכתובים כאחת, אינו מתיישב עם השכל הישר, ואינו ניתן ליישום בפועל; משנקבע איפוא ממצא פוזיטיבי באשר לתוקפו המחייב של הסכם ההלוואה הכתוב, נגזר מכך ממצא פוזיטיבי באשר להיעדר תוקפם של ההסכמים בעל פה; זאת, מעבר לקביעה כי קיום ההסכמים בעל פה לא הוכח, והטענות לגביהם נטענות בעלמא.
ח.
בעניין הסכם ההלוואה הכתוב אף מודה המבקש כי קם השתק פלוגתא (פסקה 32 לבקשה), ולכן איני נדרש לכך. לבסוף, לעניין טענת המבקש כי החל משנת 1998 החל הבנק מפר את ההסכמים בעל פה –נוכח פסק הדין בהליך הראשון, לכל היותר יכול המבקש לטעון כי הבנק הפר את הסכם ההלוואה הכתוב, אך הוא מנסה להיבנות מן ההסכם בעל פה, שטענת קיומו נדחתה בהליך הראשון. ודוק, אין פעולות הבנק יכולות להיחשב הפרה של הסכם שאינו קיים. משכך, אף עניין זה נכלל בהשתק הפלוגתא. אוסיף, כי המבקש מזכיר שטר משכון של ניירות ערך כהסכם שנסיבות חתימתו לא הובררו בהליך הראשון; ואולם, המבקש בתביעתו כלל לא הזכיר שטר זה, והיה זה הבנק שהסתמך עליו.
ט.
למבקש היה יומו בבית המשפט בהליך הראשון: המסכת העובדתית הנטענת והטענות המשפטיות הנלוות לה נדונו שם כעניינים חיוניים לתוצאה הסופית, בהליך שהמבקש היה מעורב בו כפעיל וכקרוב - והוכרעו. אין איפוא למבקש יסוד לדרישה להישמע מחדש לגבי אותה פרשה עובדתית; ואם אין לשוב ולדון בקיום ההסכם בעל פה, ממילא אין מקום לדיון בהשלכות של הפרתו. נוכח האמור, סבורני כי צדקו הערכאות הקודמות בקביעתן, כי יש לדחות את התביעה בשל מעשה בית דין.
י.
בטרם חתימה אציין: המבקש, בכשרון באי כוחו, מדגיש בהרחבה את טענתו בדבר זכות הגישה לערכאות ועל כן הצורך בזהירות בדחיה על הסף, וזאת תוך הסתמכות על פסיקה ודברי מלומדים. טענה זו שובת לב, אך יש לבחנה על רקע הנסיבות הקונקרטיות. אין לחלוק על חשיבותה העקרונית של זכות הגישה למערכת השיפוטית (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, תשס"ח-2008, 28)); אך המחבר הנכבד מקדיש גם פרק למקרים של שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות (עמ' 61 ואילך) ובו אזכור סעדים מניעתיים, כגון סילוק על הסף (עמ' 70). יישומה של דוקטרינת הגישה לערכאות, החופה על הכל, צריך להיבחן במשקפי הפרשה הקונקרטית. בנידון דידן, כיון שלב הנושא הוא טענת ההסכם בעל פה (או "למראית עין") ישנו השתק פלוגתא, ניתנה הגישה לערכאות ביומו של המבקש בבית המשפט המחוזי בהליך הראשון, בפסק דין חלוט. במהות מעשה בית דין לפנינו, ואין מקום איפוא להעסקת בית המשפט שוב בכך, ודומה כי לא נגרם איפוא עוול.
י"א.
נוכח כל אלה איני נעתר לבקשה.
ניתנה היום, י"ז בחשון תש"ע (4.11.09).
ש ו פ ט