רע"א 7443/17 פלוני נ. עיריית ירושלים

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא א' פרקש והשופטים מ' דרורי

ו ע' שחם ) בע"א 22040-12-16 מיום 9.7.2017, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט ע' עאסי ) בת"א 194-04-11 מיום 16.10.2016.

2.

בבסיס ההליך עומדות העובדות הבאות: ילד בן שבע שיחק בחצר בית כנסת, בעודו ממתין לתחילת שיעור תהלים, ונפצע בידו מכיור שבור. הצדדים הגיעו להסכמה בדבר שיעור הנכות הרפואית (5.3%). בית משפט השלום קבע כי סך הנזקים עומד על 119,000 ₪, והטיל את האחריות על העיריה, כבעלת המקרקעין, ועל העמותה שהפעילה את בית הכנסת. לצד זאת, נקבע אשם תורם של הוריו של הילד, ששלחו אותו לבדו לבית הכנסת בשעה מוקדמת, לפני תחילת השיעור. האשם התורם הועמד על 33%. המבקשים, הוריו של הניזוק, הגישו ערעור על הקביעה בדבר אחריותם לנזק. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיהם של המבקשים, ובין היתר נקבע כי בנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך, אין מקום להתערב באחריות שהוטלה על ההורים בדרך של אשם תורם.

3.

בבקשה שלפניי חזרו המבקשים על הטענה כי לא ניתן לייחס להם אשם תורם. נטען כי הדרך להטיל אחריות על הוריו של ילד שנפגע היא באמצעות הגשת הודעת צד ג' נגדם, ולא ניתן לייחס להם אשם תורם משום שלא הם ניזוקו. המבקשים טענו כי סוגיה זו מצדיקה דיון "בגלגול שלישי" כדי לתרום לבהירות ולאחידות בפסיקה. בנוסף נטען, כי בנסיבות המקרה לא היה מקום לקבוע שההורים התרשלו, ולכל היותר ניתן לנכות מסכום התביעה את הסכום שנפסק לטובת ההורים כמיטיבים.

4.

הסוגיה העקרונית שהעלו המבקשים בדבר ייחוס אשם תורם להוריו של קטין שניזוק, אכן ראויה לעיון וליבון (וראו בלהה כהנא חבות של הורים בנזיקין כלפי ילדיהם (תשס"ח-2008)). ואולם, המקרה הנוכחי אינו המקרה המתאים לכך. בית המשפט המחוזי הבהיר בפסק דינו, כי ההכרעה נגזרה מן העיתוי שבו הועלתה הטענה לראשונה ומן האופן בו התפתח ההליך. בין היתר, צויין כי ההורים הגדירו עצמם כתובעים בהליך, וכי המשיבים טענו מלכתחילה לאחריותם של ההורים לנזק, והם גם נחקרו בנושא. מנגד, טענתם של ההורים כי לא ניתן לייחס להם אשם תורם, הועלתה על ידם לראשונה רק בשלב הערעור. בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש:

"נוכח הנתונים הדיונים האמורים, הגענו למסקנה כי אין מקום לקבל את טענת המערערים.

לא רק שהטענה הועלתה בשלב מאוחר, אלא ב"כ המערערים לא הצביע על כל נזק דיוני או ראייתי שנגרם למערערים, שכן ידע מראש שאחד הנושאים השנויים במחלוקת בתיק זה, הוא מידת אחריות ההורים לילדם.

קבלת טענת ב"כ המערערים – במיוחד עמדתו לפיה יעלה טענת התיישנות בהליך אחר שיאלצו

(לשיטתו), להגיש הנתבעים נגד ההורים – עלולה ליצור מצב בעייתי, לפיו, פסק הדין של בית משפט קמא יתוקן באופן שסוגיית האשם התורם של ההורים לא תבוא לידי ביטוי, לא בהליך הנוכחי ולא בהליך האחר. מעבר לסוגיית ההתיישנות, קבלת גישתו של ב"כ המערערים,

תיצור הליך משפטי נוסף מיותר. דבר זה לא מתיישב עם תחושת הצדק ובטח לא עם ההזדמנויות הנאותות שהיו בפני הצדדים להתייחס לסוגיה זו במסגרת הראיות והסיכומים.

אין בפסיקה זו קביעה דיונית כללית לפיה בכל מקרה אין צורך בנקיטת הליכי צד ג' נגד הורים בגין אחריות לילדיהם. מה שפסקנו כאן, מבוסס על כתבי בית הדין בתיק זה וההזדמנות שניתנה לתובעים להביא ראיותיהם."

( שם , בפסקאות 15-12)

אשר על כן, ומבלי להביע עמדה לגופה של השאלה המשפטית, הבקשה נדחית. יתר טענותיהם של המבקשים הן טענות פרטניות אשר אינן מצדיקות דיון "בגלגול שלישי", לאחר ששתי ערכאות נתנו דעתן לנסיבות המקרה.

5.

בהעדר עילה ליתן למבקשים רשות לערער – הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.