רע"א 7471/07 מוריה בראוטבר נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

1.

המבקשת, ילידת 1941, נפגעה ביום 16.1.1995 בתאונת דרכים. בגין נזקים שנגרמו לה בתאונה, תבעה המבקשת את המשיבה. בשל סיבות שונות ומיני עיכובים, התמשכו הליכי המשפט בעניינה כשתים עשרה שנים, וכעת התגלגלה לפתחו של בית-משפט זה גם בקשת רשות ערעור בעניין.

2.

בית-משפט השלום (כבוד השופט י' מילנוב) קבע כי המבקשת סבלה מנכות אורתופדית בשיעור של 100% למשך חודשיים וחצי, ונכות בשיעור 30% למשך שלושה חודשים נוספים. את נכותה הצמיתה של המבקשת בתחום זה העמיד בית-המשפט על שיעור של 10%. פיצוייה של המבקשת הסתכמו בסכום כולל של 89,446 ש"ח (בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד – 50,000 ש"ח, בגין עזרה וסיעוד – 15,000 ש"ח, בגין כאב וסבל – 23,946 ש"ח, ובגין הוצאות – 500 ש"ח). מסכום זה הורה בית-המשפט לנכות תשלום תכוף ששולם למבקשת בסך של 10,923 ש"ח. על כל אלה נוספו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. לאחר שהתקבל ערעורה של המבקשת בבית-המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 6206/05, כבוד השופטים מ' שידלובסקי-אור, י' ענבר ומ' מזרחי), הוסיף בית-משפט השלום וקבע בפסק-דין משלים כי המבקשת סבלה מנכות פסיכיאטרית זמנית בשיעור של 50% למשך כשנה, ולאחריה מנכות צמיתה בשיעור של 5%, ובגין אלה הוסיף לה פיצוי בסכום כולל של 15,000 ש"ח בתוספת שכר טרחת עורך-דין.

3.

על שני פסקי-הדין של בית-משפט השלום ערערה המבקשת בשנית לבית-המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 9039/07, כבוד השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי וא' פרקש). טענותיה המרכזיות בערעור היו שלוש: אי-קביעתה של נכות בתחום הנוירולוגי על אף קיומה של חוות-דעת מוקדמת בנושא; פגמים שנפלו בעבודתו של המומחה הפסיכיאטרי שעה שקבע את שיעור נכותה של המבקשת בתחום זה; והשגות שונות לעניין גובה הנזק שנגרם לה בעקבות התאונה. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור על כל טעמיו. לאחר שבחן את עובדות המקרה, דחה בית-המשפט המחוזי את טענותיה של המבקשת בדבר פגמים שנפלו, לכאורה, בהחלטתו של בית-משפט השלום לפסול את חוות-הדעת הנוירולוגית שהגישה ד"ר קורן-לובצקי ולקבל את חוות-הדעת שהגישו המומחים שמונו מטעמו: ד"ר רוזנברג ז"ל וד"ר בראל. בית-המשפט המחוזי דחה גם את טענות המבקשת לעניין גובה הנזק, וזאת בשים לב לדפוסי העסקתה של המבקשת לאחר התאונה, ובעיקר – לשיקול הדעת המסור בעניין זה לערכאה המבררת.

4.

הבקשה שמונחת לפני מתמצה בשני טיעונים, המובאים בסדר הזה: ראשית , מלין בא-כוחה של המבקשת על הערתו של בית-המשפט המחוזי, ממנה משתמע לדבריו, כי הוא עצמו אחראי לעיכובים הממושכים במתן פסקי-הדין בהליך, וזאת מבלי שניתנה לו הזכות להגיב על האמור. שנית , חוזר בא-כוח המבקשת על הטענות שהעלה בערכאה הקודמת בדבר פגמים שנפלו בהליכים שנוהלו בבית-משפט השלום.

עיינתי בטענות לפרטיהן, כמו גם בפסקי-הדין של הערכאות דלמטה, ומצאתי כי אין מקום לקבל את הבקשה.

5.

אשר לטענה הראשונה , אקדים ואציין כי בית-משפט זה הבהיר בעבר כי במסגרת חובת ההגינות, כל רשות מרשויות המדינה חייבת ליתן לאדם הזדמנות להשמיע את דברו בטרם יותר לה לפגוע בחירותו, בגופו, ברכושו, בעסקו, במעמדו או בכל אינטרס אחר הקנוי לו, וכי כלל זה חל ביתר שאת על בתי-המשפט (ע"א 6185/00 עו"ד חנא נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 366, 374 (2001), וההפניות המופיעות שם ). ב פרשת חנא גם הדגשנו את חשיבותה של תפיסה זו מקום בו מטיל בית-המשפט דופי בהתנהלותו של עורך-דין בהליך על דרך חיובו האישי בהוצאות:

עורך - הדין אינו צד להליך. לא חובותיו וזכויותיו הן השנויות במחלוקת ונצרכות להכרעה שיפוטית... אין הוא מעלה בדעתו להתגונן אישית, אין הוא עורך טענות להגנת עצמו, ואין הוא מקבץ הסברים וראיות לקדם פני רעה הנשקפת לו אישית. מסקנה נדרשת מאליה היא כי שומה עליו על בית - משפט להתרות בעורך - הדין מבעוד מועד כי זו הפעם כלתה הרעה אליו אישית; כי עשוי הוא – מטעמים אלה ואלה – לחוב אישית בתשלום הוצאות, וכי מטעם זה ניתנת שהות ראויה בידו להוכיח כי אין זה ראוי להפיל רעה זו על ראשו. אם כך בהיבט הממון, על אחת כמה וכמה בתתנו דעתנו על גנאי הנלווה להחלטה המחייבת עורך - דין לשלם אישית הוצאות למדינה או לצד - שכנגד. ( פרשת חנא , בעמ' 375-374)

בענייננו, לא סיפק בא-כוח המערערת את פרוטוקול הדיונים בבית-המשפט או את המסמכים שהגיש כדי להוכיח את טענתו בדבר אי-קיומה של זכות השמיעה בעניינו. כך או כך, אין בכך כדי להשפיע על התוצאה, שכן ממילא מצאתי שיש לדחות את הבקשה לגופו של עניין. במקרה זה, אין בדברי-בית המשפט כדי לפגוע באינטרס קנוי כלשהו של בא-כוח המבקשת. אכן, אפשר שהלשון שננקטה חריפה מעט, אך בקריאה מדוקדקת של הדברים נמצא כי, בסופו של דבר, ייחס בית-המשפט לבא-כוחה של המבקשת רק את אותה מידה של עיכובים שנגרמה בעטיים של הליכים שנקט בהם, קרי: הגשת בקשות ביניים שונות (גם אם אלה התקבלו בחלקן) ועיכוב במתן תשובות שונות לבית-המשפט. בית-המשפט גם לא השית על בא-כוח המבקשת הוצאות אישיות כלשהן. יקשה, אם כן, בשום פנים לומר שיש בדברי בית-המשפט כדי להטיל דופי בהתנהלותו המקצועית של עורך-הדין המלומד לאורך שנות עיסוקו במקצוע.

6.

אשר לטענה השניה , לא מצאתי כי יש מקום להתערב בפסק-הדין גם בעניין זה. בית-המשפט המחוזי שוכנע כי על-אף הפגמים שדבקו, לכאורה, בחוות-הדעת מטעם המומחה הפסיכיאטרי, לא נגרם למבקשת כל עיוות דין בשל כך שד"ר בראל נחשף לחוות הדעת הנוירולוגית בשלב מוקדם. עוד נמצא לבית-המשפט כי מסמכים שונים שהמבקשת הלינה שלא עמדו בפניו – בפועל זכו להתייחסותו. גם בכל הנוגע לטענות המבקשת לעניין גובה הסכומים שנפסקו לה, לא מצאתי עילה להתערב בממצאי הערכאה המבררת "בגלגול שלישי".

כאמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.