רע"א 7473/04 דוד ארד נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא ד' חשין), במסגרתה נדחתה בקשתם של המבקשים דכאן למתן פסק דין משלים. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

2.בשנת 1972 הושלמו הליכי הפקעתם של מקרקעין (להלן - המקרקעין) אשר היו בבעלות המבקש 1 (להלן - המבקש). המבקש קיבל פיצויים בגין ההפקעה. ביום 26.4.91 אושרה תוכנית מתאר מקומית, החלה, בין היתר, על השטח בו מצויים המקרקעין. על פי התוכנית, שונה ייעודם של המקרקעין לייעוד של מגורים. בכך הוחזר הייעוד של המקרקעין לייעודם עובר להפקעה. תוכנית המתאר נועדה לאפשר את שיווקם של המקרקעין בדרך של מכרז, לצורך הקמתו של פרויקט מגורים יוקרתי. בשנת 1994 הגיש המבקש תובענה על דרך המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים (להלן - התובענה). במסגרת התובענה עתר, בין היתר, למתן סעד הצהרתי לפיו מששונו ייעודם של המקרקעין, נתונה לו זכות קדימה לרכישת המקרקעין במחיר השווה לסכום הפיצוי אשר שולם לו בתוספת הפרשי הצמדה ודמי השבחה (להלן - מחיר הרכישה). לחלופין עתר הוא למתן פיצוי כספי. ביום 25.8.97 קבל בית המשפט (כב' סגן הנשיא ד' חשין) את הבקשה לסעד החלופי, וקבע כי ביטול מטרתה של ההפקעה ומכירת המקרקעין המופקעים מקנה למבקשים, באופן עקרוני, זכות לקבלת סכום כספי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. נפסק, כי גובהו של הסכום יהא ההפרש בין שווי המקרקעין כיום לבין מחיר הרכישה. עם זאת נקבע, כי בשלב השני של ההליך תיבחן הטענה לפיה בנסיבות המקרה יש לפטור את המשיבים מן החובה האמורה (להלן - פסק הדין החלקי, שכך הוכתר אף שמדובר בהחלטה).

3.לאחר שנסתיים בירור השלב השני של ההליך, נודע לערכאה הדיונית כי בפני בית המשפט הגבוה לצדק תלויות ועומדות מספר עתירות מאוחדות, המעוררות סוגיות דומות לאלו העולות במסגרת התובענה (עתירות אלו יכונו להלן - פרשת קרסיק). משכך, החליט בית משפט קמא ביום 27.7.00 לעכב את מתן פסק דינו המשלים בתובענה עד להכרעה סופית בפרשת קרסיק. ביום 13.2.01 נתן בית המשפט הגבוה לצדק החלטה במסגרת פרשת קרסיק, במסגרתה הוכרעו סוגיות מסוימות אשר התעוררו באותו עניין (בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד נה(2) 625, להלן - ההחלטה). עם זאת, דחה בית המשפט את ההכרעה בשאלת מועד תחולתה של ההלכה אשר נקבעה במסגרת החלטתו. משכך, אין ההחלטה מהווה משום הכרעה סופית. יצוין כבר עתה, כי טרם ניתנה הכרעה סופית בפרשת קרסיק. ביום 14.7.02 דחה בית משפט קמא בקשה מטעם המבקשים דכאן למתן פסק הדין המשלים. בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו נדחתה אף היא ביום 12.11.02. ביום 19.10.03 הגישו המבקשים בקשה נוספת למתן פסק הדין המשלים. בקשה זו נדחתה על ידי הערכאה הדיונית ביום 20.6.04. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

4.הסוגיות העקרוניות אשר התעוררו במסגרת התובענה הוכרעו על ידי הערכאה הדיונית במסגרת פסק הדין החלקי עוד בשנת 1997. במסגרת פסק הדין המשלים של בית משפט קמא להכריע האם נסיבותיו הפרטניות של המקרה מצדיקות סטייה מן ההכרעה העקרונית האמורה. יצוין, כי קיימים הבדלים מסוימים בין עובדותיה של פרשת קרסיק לבין נסיבות המקרה דנא. לפיכך, אין כל וודאות כי הכרעתו הסופית של בית המשפט הגבוה לצדק בפרשת קרסיק, תוביל לפתרונן הברור של הסוגיות אשר הכרעתן דרושה במסגרת פסק הדין המשלים. לכך מתווספת התקופה הארוכה אשר חלפה מאז החליטה הערכאה הדיונית לראשונה על עיכוב מתן פסק הדין המשלים. אף אין כל אפשרות לדעת מה יהא אורכה של התקופה אשר תחלוף עד למתן פסק דין סופי בפרשת קרסיק. משקלם המצטבר של הנימוקים הנזכרים הובילני למסקנה, כי טעה בית המשפט המחוזי בדחותו את הבקשה למתן פסק דין משלים אשר הוגשה על ידי המבקשים בחודש אוקטובר 2003.

5.התוצאה היא כי הערעור מתקבל, במובן זה שהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעכב את מתן פסק דינו המשלים עד להכרעתו של בית משפט זה בפרשת קרסיק, מתבטלת. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.