רע"א 749/97 מוחי אל-דין נ. מדינת ישראל

השופט מ' חשין:

המערערים הועמדו לדין לפני בית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירת רצח, עבירה כהגדרתה בסעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. לאחר שהתביעה וההגנה החליפו דברים ביניהן, תוקן כתב האישום: נעשו שינויים בתיאור המעשה כפי שנוסח בכתב האישום המקורי; סעיף האישום הוחלף מעבירת רצח לעבירת הריגה; התביעה הסכימה כי לא תבקש עונש מאסר בפועל העולה על 15 שנות מאסר; והמערערים הודו בעובדות המיוחסות להם בכתב האישום. בית-המשפט הרשיע את המערערים בעבירת הריגה, ולאחר שמיעת טיעונים לגזר-הדין גזר על כל אחד מהם 15 שנות מאסר.

הערעור הוא על חומרת העונש.

בראשית נזכיר בקצרה את עובדות כתב-האישום. בעת ביצועה של העבירה שהו שלושה המערערים בכלא מגידו, מי מהם כעצור מי מהם כאסיר. המערערים, ואפשר גם אחרים, חשדו בפלוני כי משתף הוא פעולה עם השלטונות, ועל-כן חקרו אותו במשך מספר ימים תוך שהם מפליאים בו את מכותיהם. כך עשו המערערים עד שאותו פלוני נפח את נשמתו. כאמור בכתב האישום - בו הודו המערערים - מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהמכות הקשות שספג מן ה"חוקרים" אותו; וה"חוקרים", כזכור, היו (בין השאר) המערערים שלפנינו. עד כאן עובדות כתב-האישום בהן הודו המערערים, ומכאן נעבור לערעור שלפנינו.

עורכת-דין צמל, באת-כוחם של המערערים העלתה לפנינו טיעונים מרכזיים אחדים, ובדברינו שלהלן נעמוד על טיעונים אלה, אחד לאחד.

טענה אחת בפי עורכת-דין צמל, וזה הילוכה: מייד בסמוך לאחר הכרעת הדין הודיעה עורכת-דין צמל לבית-משפט קמא כלהלן: "אנו סיכמנו עם ב"כ התביעה כי בנוגע לנסיון ההחייאה במנוח, והעובדה שהנאשמים גרמו לאותו מוות בהיותם שותפים בנושאים אלה (כך) נשמרת לנו הזכות לטעון אותם במסגרת הטענות לעונש". טוענת עורכת-דין צמל, כי הגם שהוסכם בינה לבין התביעה כי תינתן לה הזכות לטעון "במסגרת הטענות לעונש" בשני נושאים (ניסיון ההחייאה של המנוח ומהות שותפותם של השותפים בגרימת המוות) מנע אותה בית-משפט קמא מהביא ראיות כפי שהוסכם בינה לבין התביעה, הן בנושא האחד הן בנושא האחר. בא-כוח המדינה, עורך-דין כרמל, כופר בטענתה זו של עורכת-דין צמל.

בנושא ה"החייאה" נדבר בהמשך דברינו, ועתה לא נדון אלא בשאלת שותפותם של המערערים בהריגתו של המנוח.

לעת טיעוניה לעונש, עלה על דוכן העדים המערער מס' 1, והחל מעיד לאחר שהוזהר על דבריו. והנה, בתחילת עדותו אמר המערער מס' 1 כי לא נטל כל חלק במעשה ההריגה, וכי כל חלקו באירוע לא היה אלא זה ששהה בחדר בו היכו אחרים את המנוח. מערער מס' 2 אף הוא הכחיש מכל-וכל כי נטל חלק בהכאת המנוח. מערער מס' 3 לא עלה להעיד. בשומעו דברים ששמע, החליט בית-משפט קמא כי דבריהם של המערערים חורגים אל-מעבר לטיעונים לעונש, וסירב להוסיף ולשומעם. על סירוב זה באה תלונתה של עורכת-דין צמל.

לא מצאנו ממש בטענה. קריאת כתב-האישום בו הודו המערערים מעלה מפורשות כי המערערים נטלו חלק פעיל בהכאתו של המנוח. לא עוד, אלא שיכול להתקבל רושם כי הם היו היחידים שהיכו את המנוח. משהודו המערערים בעובדות אלו, אין לנו אלא לתמוה כיצד זה מוסיפים הם וטוענים - לגזר-הדין - כי לא עשו את אשר הודו כי עשו. יתר-על-כן: מששמע בית-משפט קמא את מערער מס' 1 טוען כי לא נטל חלק במכות, היפנה שאלה אל באת-כוחם, אם מבקשים הם המערערים לחזור בהם מהודאתם בעובדות. באת-כוח המערערים השיבה לשאלה בשלילה. על רקע דברים אלה אין ממש בטענתה של עורכת-דין צמל כי בית-משפט קמא מנע שלא-כדין ראיות שביקשה להביא לפניו לעניין גזר-הדין.

יתר-על-כן: עורכת-דין צמל טענה בבית-משפט קמא - והוסיפה וטענה אף לפנינו - כי בכוונתה היה להוכיח, לגזר-הדין, כי חלקם של המערערים במעשה ההריגה היה מיזערי ושולי. גם על-כך אין לנו אלא לתמוה, שהרי המערערים הודו מפורשות כי הם-הם ש"חקרו" את המנוח, וכי הם-הם שהפליאו מכותיהם בו במשך שלושה ימים רצופים עד שהשיב את נשמתו לבוראו.

אנו דוחים איפוא את הטענה על-כך שבית-משפט קמא מנע מן המערערים שלא-כדין להביא ראיות לגזר-הדין.

מוסיפה וטוענת עורכת-דין צמל כי המערערים עשו ניסיונות החייאה למנוח, וכי בית-משפט קמא מנע אותה מהביא ראיות גם לעניין זה. עד שעורכת-דין צמל באה לפרט טענתה זו, נעשה הסכם בינה לבין התביעה על נוסח מוסכם בנושא זה של "החייאה". וזה נוסח ההסכמה:

הסכמה על העובדות הבאות

לאחר שהמנוח איבד את הכרתו, הוא הוצא ע"י מי מהמערערים אל רחבת הטיולים שמחוץ לאגף והוזעק שאוויש (אחראי אגף מטעם האסירים) שהזמין רופא בדחיפות.

הרופא ביצע במנוח נסיון החייאה שלא צלח.

מערער מס' 2 העיר את יתר האסירים והודיע להם כי המנוח ניסה להתאבד, איבד את הכרתו והוצא לטיפול רפואי.

עורכת-דין צמל טוענת כי יש בעובדות אלו כדי ללמד זכות על המערערים, ואילו אנו לא נסכים עימה. המערערים העדיפו, כנראה, כי המנוח לא ימות בתא המאסר, ועל-כן הוציאוהו אל רחבת הטיולים כשהוא גוסס ואפשר אף מת. עובדה היא, שהרופא לא עלה בידו לבצע במנוח ניסיון החייאה. המערער מס' 2 אף דאג להודיע ליתר האסירים כי המנוח ניסה להתאבד, איבד את הכרתו, והוצא לטיפול רפואי. לא מצאנו בעובדות אלו כל כף זכות שניתן ללמד על המערערים.

עורכת-דין צמל הגישה לנו לעיון את חוות-דעתו של ד"ר היס, הפתולוג הראשי, ומחוות-דעת זו עולה, לטענתה, כי ההכאות שהוכה המנוח לא היו בעיקרן, אלא בגפיים ובגב. פישרה של טענה זו לא הבינונו. עובדה היא שהמערערים גרמו למותו של המנוח, וכי ידעו שבהכותם אותו כפי שהיכו עלול הוא למות. נתקשינו, אפוא, להבין את טענתה של עורכת-דין צמל כי נימוק לקולה הוא, שהמערערים לא היכו את המנוח בגוֹו. אפשר אף שהמערערים היכו את המנוח בעיקר בגפיו ובגבו כדי להאריך ככל הניתן את ה"חקירה", שלו היו מכים אותו באברי גוף אחרים, אולי היה נופח את נשמתו קודם לכן. אם כך ככלל, לא כל שכן שנמצאו פגיעות גם בחזהו ובאברים אחרים שאינם הגפיים והגב.

עורכת-דין צמל הוסיפה וטענה כי עונש בן 15 שנים הינו עונש חמור יתר על המידה, ולעניין זה הביאה לפנינו אסמכתאות מאסמכתאות שונות, בייחוד פסקי-דין של בתי-משפט צבאיים באזור יהודה ושומרון, ולפיהם נגזר עונש קל יותר על נאשמים כמערערים שלפנינו. על טענות אלה משיב עורך-דין כרמל, ותשובותיו נראות בעינינו. ראשית לכל, הסדר הטיעון בין התביעה להגנה היה זה, שההגנה הסכימה כי התביעה תטען לעונש שלא יעלה על 15 שנים. נדע מכאן, כי עונש בן 15 שנים לא נראה לסניגוריה חורג מגדר הסביר, שלולא סברה כן, לא היתה מסכימה להסדר הטיעון. לעניין זה נזכור, כי העונש המקסימלי על הריגה הינו עונש בן 20 שנים וקשה לדמיין הריגה הקרובה לרצח מהריגתו של המנוח בידי המערערים.

אשר לגזרי-הדין שנגזרו על אחרים שהורשעו בעבירת הריגה, תשובת עורך-דין כרמל היא כי הנאשמים באותם מקרים אחרים שהביאה עורכת-דין צמל לפנינו לא היו אלא שותפים זוטרים למעשה הריגה, או שהיו קטינים.

מכל מקום, איננו סבורים כי העונש שהוטל על המערערים עונש חמור הוא יתר-על-המידה. כתב-האישום מעלה תמונה מחרידה של הריגת אסיר בידי אסירים השוהים עימו באותו בית-כלא. המערערים חשדו במנוח כי משתף הוא פעולה עם השלטונות, ועל-כן נכנסו השלושה עם המנוח לתא אחד בכלא מגידו. מרבית האסירים והעצורים האחרים השייכים לאגף שאותו תא היה בו, קיבלו הוראה שלא להיכנס לתא, וכך אומנם היה. עם הכנסת המנוח לתא, החלו המערערים ואחרים ב"חקירת" המנוח. "חקירה" זו התנהלה תוך שהמנוח קשור וה"חוקרים" מכים בו ללא רחם עד כי מיטות הברזל שבתא החלו רועדות. "חקירה" זו נמשכה ברציפות שלושה ימים, ובמהלכה זעק המנוח כי חף מפשע הוא, תוך שהוא שוטח תחנוניו לפני מעניו כי ירפו ממנו. זעקותיו של המנוח היו לשווא, עד שביום השלישי נפח את נשמתו. מותו של המנוח, כפי שנקבע, נגרם כתוצאה מהמכות הקשות שספג מן ה"חוקרים". קשה לצייר מעשה אכזרי ורע ממעשיהם של המערערים בקיפוח חיי-אדם, והעונש שנגזר עליהם אינו עונש חמור. אם כך ככלל, לא כל-שכן שלכל אחד משלושת המערערים הרשעות בעבירות שאינן קלות כל עיקר.

הערעור נדחה.

היום, ד' בטבת התש"ס (13.12.99).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

97007490. G01