רע"א 7491/02 דן לרמן נ. מדינת ישראל

כל אחד מן המבקשים בנפרד, אשר ביקש להישפט בגין עבירות תעבורה מסוג ברירת משפט, קיבל הזמנה לדין בנוסחה טרם התיקון משנת 1998. על-פי נוסח ההזמנה נקרא כל אחד מהם להתייצב בבית-המשפט "לבירור האשמה". בא-כוחם של המבקשים, אשר הם עצמם לא התייצבו לדיון, עורך-הדין שמחה ניר, טען בפני בתי-המשפט לתעבורה ובפני בתי-המשפט המחוזיים, שבהם התקיימו ההליכים והערעורים בעניינם, כנגד קיום הליך ההקראה וישיבת ההוכחות במועדים נפרדים. בכל אחד מן המקרים התייצב עורך-הדין ניר לדיון בבית-המשפט לתעבורה, וביקש לקיים הליך הוכחות, שכן לטענתו מלשון ההזמנה נקבע הדיון לצורך בירור אשמתו של הנאשם. ומשכך, לדידו, אם לבא-כוח התביעה אין עדים, יש לזכות את המבקשים.

בית-המשפט לתעבורה, בכל אחד מן המקרים, דחה את הטענה והרשיע את המבקשים. כך למשל, בעניינו של המבקש 1, דן לרמן, קבע בית-המשפט לתעבורה באשדוד, כי הניסיון מלמד שמרבית הנאשמים בעבירות מסוג ברירות משפט כלל לא כופרים בפועל, אלא מעלים טענות המובילות בסופו של דבר להודאה במסגרת הסדר טיעון או שלא במסגרתו. המבקש 1 הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של אי שמירת רווח מהמכונית שנסעה לפניו, והוטל עליו קנס בסך 250 ש"ח. המבקש 2, טל וטקובסקי, הורשע לאחר שמיעת ראיות בבית-המשפט לתעבורה בירושלים בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, לאחר שנהג במהירות של 72 קמ"ש בדרך עירונית, והוטל עליו קנס בסך 500 ש"ח. המבקש 3, ינון זק, הורשע לאחר שמיעת ראיות בבית-המשפט לתעבורה בחדרה בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, לאחר שנהג במהירות של 117 קמ"ש בכביש בינעירוני, והוטל עליו קנס בסך 270 ש"ח.

בית-המשפט המחוזי דחה אף הוא, בכל אחד מן המקרים, את הערעורים שהוגשו ובגדרם את הטענה האמורה. כך למשל, בעניינו של המבקש 2, קבע בית-המשפט המחוזי בירושלים, כי סמכותו של בית-משפט היא לנתב את המשפט כפי שהוא רואה לנכון, כי על בית-המשפט לקחת בחשבון מניעת עינוי דין לנאשם, וכי במקרה דנן לא נגרם כל עיוות דין למבקש. עוד נקבע, כי לא ניתן לקבל את הטענה לפיה עצם העובדה שנאשם מבקש להישפט בתיק של ברירת משפט מצביעה על הכחשת אשמה, שכן בית-המשפט צריך לוודא שהנאשם הבין את עובדות האישום ולשמוע את תשובתו. בעניינו של המבקש 3, קבע בית-המשפט המחוזי בחיפה, כי התגבש מנהג לפיו בישיבה הראשונה אין מזמנים עדים, והישיבה מיועדת לצורך הקראה בלבד, כי המבקש לא התייצב לישיבה זו, ועל-כן לא נגרם לו כל עיוות דין כתוצאה מאי זימונם של עדי התביעה לאותה ישיבה, וכי בנסיבות אלו אי זימונם של עדי התביעה לישיבה הראשונה לא צריך להביא לזיכויו של המבקש.

מכאן הבקשות שבפניי למתן רשות ערעור, אשר לבקשת הצדדים אוחד בהן הדיון בתאריך 2.10.02. בגדר הבקשות חזר עורך-הדין ניר על טענתו, לפיה מנוסח ההזמנה להישפט בעבירות תעבורה מסוג ברירת משפט עולה, כי הזימון הוא לישיבת הוכחות ולא לישיבת הקראה בלבד; כי פרשנות זו, אשר יש בה כדי להביא לחסכון וליעילות ניהולית, עולה בקנה אחד עם הוראות סדר הדין; וכי על-כן היה על בתי-המשפט לזכות את המבקשים מהעבירות שבהן הורשעו.

מנגד טענה המדינה, כי על-אף שלא נמצא בנוסח הישן כל פגם, למען הסר ספק ובעקבות פנייה של עורך-הדין ניר ליועץ המשפטי לממשלה, שונה לפני כשנתיים וחצי נוסח ההזמנה; כי כעת מוזמן הנאשם להתייצב בבית-המשפט "כדי להישפט" ועל-כן הפך הדיון תיאורטי; וכי גם אם היה בנוסח ההזמנה כדי להטעות את המבקשים, אין בכך כדי להביא לזיכוים הן משום שהמדובר בפגם שולי והן משום שהמבקשים לא התייצבו לדיון הראשון. עוד נטען, כי הפרשנות המוצעת על-ידי המבקשים לנוסח ההזמנה אינה מתחייבת מלשון ההזמנה ואינה מתיישבת עם סדר הדין הפלילי כפי שנקבע בחיקוקים השונים, המסמיך את בית-המשפט לקבוע מועד למשפט, משהוגש כתב אישום ולדחות מועדי תחילת משפט או המשכו "כפי הצורך". לבסוף נטען, כי במסגרת תיקון 19 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), בשנת 1995, תוקן סעיף 240 ובוטלה האפשרות להשיב בכתב לכתב-האישום במשפטי תעבורה, ובכך הוכר הצורך החיוני בקיומה של ישיבת הקראה בנוכחות הנאשם בעבירות מסוג זה, שכן התברר שהזמנת נאשמים לישיבת הקראה תורמת משמעותית ליעילות הדיון, ויש בה כדי לחסוך מזמנם היקר של שוטרים, פקידים ועדים.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור. אף אם טענות המבקשים מעלות שאלה משפטית כללית, הרי שזו באה על פתרונה עם שינויו של נוסח ההזמנה ועם תיקונו של חוק סדר הדין הפלילי, כאמור. כמו-כן, לא מצאתי כי למבקשים נגרם כל עיוות דין המקים עילה למתן רשות ערעור.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.