רע"א 7497/18 אבו יונס ראיף נ. אבו יונס קאסם

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא א' אברהם ) בע"א 33280-12-17 מיום 23.9.2018, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (השופטת ר' זועבי ) מיום 29.10.2017 בת"א 44207-11-11. יחד עם הבקשה לרשות ערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

2.

המבקש, עו"ד במקצועו, הגיש בשנת 2000 תביעה בשם המשיב לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לו עקב חשיפה לרעש במקום עבודתו (להלן: התביעה ). התביעה, אשר הופנתה כנגד כמה ממעבידיו של המשיב לאורך השנים, נדחתה מאחר שלא הוכח שהמעבידים שנתבעו גרמו לנזק הנטען וכן מאחר שלא הוגשה חוות דעת רפואית כמתחייב מתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בתוך כך נפסקו לחובת המשיב הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

3.

המשיב, אשר היה סבור כי המבקש התרשל בטיפול בתביעתו, הגיש נגדו תביעת רשלנות מקצועית לבית משפט השלום (להלן: תביעת הרשלנות ). לטענתו, התביעה נדחתה מכיוון שהמבקש הסכים למחיקת התביעה נגד המעבידים "הנכונים", אלו שהתביעה נגדם עשויה הייתה להתקבל, והותיר את התביעה כנגד המעבידים "הלא נכונים", אלו שלא גרמו את הנזק. לטענתו, שגיאה כפולה זו היא שגרמה לדחיית התביעה תוך חיובו בהוצאות משפט.

את תביעתו זו העמיד המשיב על סך 180,000 ₪.

4.

בית משפט השלום נתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, לאחר שהצדדים הסמיכו אותו לכך, ובו חויב המבקש בתשלום פיצויים בסך 30,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עורכי דין בסך 4,500 ₪.

5.

על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי ובו טען כנגד התרשלותו הנטענת על ידי המשיב וכנגד הסכום שנפסק כנגדו.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בציינו כי מדובר בערעור על פסק דין שניתן בדרך הפשרה ועל כן התערבות ערכאת הערעור בו מוגבלת למקרים חריגים בלבד שעניינם טעות מובהקת בפסק הדין או למקרים בהם נגרם עיוות דין חמור. בית המשפט בחן את סבירות הפיצוי שנפסק לחובת המבקש ביחס להתרשלות הנטענת וקבע כי על אף שחוות הדעת הרפואית שהוגשה במסגרת תביעת הרשלנות העלתה כי הנזק שנגרם למשיב לא נגרם לו על ידי מי ממעבידיו, המבקש התרשל בייצוגו בכך שלא צירף חוות דעת רפואית במסגרת התביעה. לו היה עושה כן, יתכן שהיה ממליץ למשיב שלא להגיש מלכתחילה את התביעה וכך היה חוסך לו כספים רבים ועוגמת נפש. על כן, לא ניתן לומר שפסק דינו של בית משפט השלום מגלה טעות בולטת או חשש לעיוות דין.

6.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה לרשות ערעור שלפניי. במסגרתה, בין היתר, טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי אילו התביעה הייתה מתבררת עד תומה היא הייתה נדחית כפי שעולה מחוות הדעת הרפואית שהוגשה במסגרת תביעת הרשלנות. לטענתו קביעה זו סותרת את המסקנה שלא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט השלום מאחר שאם ממילא התביעה הייתה נדחית אין בסיס לפסיקת הפיצויים לחובתו. עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי למשיב נגרמה עוגמת נפש כתוצאה מהגשת התביעה מאחר שרכיב זה כלל לא נכלל בסעדים שביקש המשיב והלכה היא שבית המשפט לא יפסוק לתובע סעד שלא ביקש.

7.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, לא מצאתי כי יש מקום להתערבות נוספת בתיק, בגלגול שלישי. אין המדובר בשאלה משפטית שחורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), ואף המבקש אינו טוען לכך. כמו כן, לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין. הלכה היא כי בית המשפט יתערב בפסק דין של פשרה אך ורק במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" (ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה פ"ד נג(1), 337, 345 (1999); רע"א 4044/04 בוקרה נ' סגל , פ"ד נח(6) 894, 898-897 (2004); חמי בן-נון וטל חבקין, הערעור האזרחי 515-513 (מהדורה שלישית, 2012)).

בעניינו, בית המשפט המחוזי בחן את טענותיו של המבקש ולא מצא כי פסק הדין שניתן על דרך הפשרה אינו סביר. להיפך, נמצא כי הסכום שנפסק מתיישב עם היקף הנזק שנגרם למשיב כתוצאה מהגשת תביעה ללא עריכת בירור מקדים בדבר סיכויי הצלחתה. כמו כן, בניגוד לטענת המבקש, לא נפלה סתירה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הבסיס לפסיקת הפיצויים לחובת המבקש היה התרשלותו בכך שלא הגיש את חוות הדעת הרפואית. הנזק שנגרם כתוצאה מכך הוא הגשת תביעה מיותרת שהובילה לנזקים כספיים למשיב. על כן, אין כל סתירה בין הקביעה כי התביעה ממילא הייתה נדחית לבין פסיקת הפיצויים בגין התרשלותו של המבקש בעצם הגשת התביעה. לנוכח זאת, לא ניתן לומר כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

8.

סוף דבר, הבקשה נדחית וממילא מתייתרת גם הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות המתוארות בבקשה ומאחר שלא התבקשה תשובת המשיב לא אעשה צו להוצאות.