רע"א 7541/00 מורד סוחייק נ. דוד יצחקי

המבקש ואחיינו המשיב רכשו בשנת 1979 קרקע שנרשמה על-שמו של המבקש (להלן: המגרש). בשנת 1990 פנו הצדדים לבוררות ליישוב סכסוכים שונים ביניהם. במהלך הבוררות, כמופיע בפרוטוקול הבוררות, הסכימו השניים כי:

[המגרש] הועבר ל[מבקש] בהתחשבנות ביניהם ובתוספת ניתנו השיקים ע"י [המשיב] ל[מבקש].

בעקבות זאת, לא התייחס פסק הבורר לעניין המגרש.

כעבור עשור, משנודע למשיב כי המבקש התקשר עם גורם שלישי על-מנת לבצע עסקה במגרש, הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע תובענה למתן הצהרה שלפיה הבעלות או זכות החכירה לדורות במגרש שייכת לו ולמבקש בחלקים שווים. או אז, הגיש המבקש בקשה לדחות או למחוק את התובענה על-הסף. לטענת המבקש, פסק הבוררות הקים מעשה בית-דין כנגד תביעת המשיב. לחילופין נטען, כי יש לדחות את תובענת המשיב מחמת התיישנות או שיהוי. מנגד, המשיב טען כי הסכמתו מתקופת הבוררות לויתור על זכויותיו בקרקע כרוכה הייתה בתשלום סכומי כסף מצדו של המבקש, סכומים אשר לא שולמו, וכיוון שכך, זכויותיו בקרקע לא הועברו למבקש.

בית-המשפט המחוזי דחה את בקשתו של המבקש לסילוק התובענה על הסף. נקבע, כי פסק הבורר לא יצר מעשה בית-דין, וזאת, מכיוון שהן בהסכם הבוררות והן בפסק הבורר, לא הייתה התייחסות מפורשת למגרש. עוד נקבע, כי יש למנות את פסקי הזמן הרלוואנטיים לטענת ההתיישנות מיום שנוצרה עילת התביעה; וכי במקרה הנוכחי עילת התביעה נוצרה ביום שבו נודע למשיב כי המבקש כופר בזכותו של המשיב בקרקע.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי, שבגידרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי. המשיב בתגובתו תמך יתדותיו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

הסכמת הצדדים ממהלך תקופת הבוררות, יכולה לשמש בהליך משפטי כראייה, או, לכל היותר, בנסיבות מסוימות, כהודאת בעל-דין. אין הסכמה זו, שצמצמה את גדר המחלוקת בין הצדדים בעת שהתדיינו בפני הבורר, יכולה לשמש עילה לסילוק על הסף של תובענה. לעניין טענות ההתיישנות והשיהוי, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

הבקשה למתן רשות-ערעור נדחית איפוא.

המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.