רע"א 7542/12 חברת הירקון 278 בע"מ נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות לערער על פסק הדין שניתן בע"א 19943-04-11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב (מפי כב' השופט ק' ורדי ובהסכמת חבריו השופטים י' שנלר ו ר' לב הר שרון ) בגדרו קיבל בית המשפט את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום אשר הורה על פינוי המשיבות מהדירה שבמחלוקת ומסירת החזקה בה לידי המבקשת, ותחת זאת קבע כי דין תביעתה של המבקשת להידחות.

2.

המבקשת רכשה ביום 6.9.2007 את זכויות הבעלות בדירת מגורים ברחוב הירקון 278 בתל אביב, גוש 6961, חלקה 20, תת חלקה 2 (להלן: הדירה ) באמצעות נאמן, ולזכותה נרשמה הערת אזהרה. משיבה 1 (להלן: האם ) מחזיקה בדירה כדיירת מוגנת מכוח חוזה שכירות מיום 4.11.1962. בתה, משיבה 2 (להלן: הבת ), התגוררה עמה בדירה מיום לידתה בשנת 1966. האם, ילידת 1929, עברה ביום 6.8.2008 להתגורר בבית אבות, ואילו הבת, ממשיכה להתגורר בדירה עד לימים אלו.

כארבעה חודשים לאחר מעברה של האם לבית האבות, ביום 14.12.2008, הגישה המבקשת תביעת פינוי כנגד האם ותביעה לסילוק יד כנגד הבת, זאת בשל "נטישת" הדירה ובגין מסירת החזקתה לידי הבת, שלא בהסכמת המבקשת. בפסק דין מיום 2.3.2011 בבית משפט השלום בתל אביב (מפי כב' השופט י' קורן ) נקבע כי האם נטשה את הדירה וכי אין סיכוי ממשי לחזרתה להתגורר בה. משכך, הורה בית המשפט על פינוי הדירה ומסירת החזקה בה לידי המבקשת.

בערעור שנדון לפני בית המשפט המחוזי נקבע שהמבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה כי השתכללה עילת נטישה במקרה דנא. קביעה זו נסמכה על כך שבעת הגשת התביעה, בחלוף ארבעה חודשים בלבד מיום יציאתה של האם לבית האבות, לא ניתן היה לפסול את האפשרות כי תשוב לביתה לאחר שיפור במצבה הבריאותי ושיקום יחסיה עם בתה. משכך, נקבע כי מדובר בתביעה מוקדמת ודינה להידחות. בכך התקבל הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. מכאן הבקשה לרשות ערעור המונחת לפניי.

3.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט קמא בכך שהתערב לכאורה בממצאי הערכאה הראשונה ובכך שנתן משקל יתר למצבן המיוחד של המשיבות בלא שהיה לכך צידוק משפטי או עובדתי.

כנגד זאת מדגישות המשיבות כי הסתייגויות המבקשת הן בגדר טענות ערעוריות רגילות שאין לדון בהן בגלגול שלישי. על פי קו זה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמך על נסיבות ייחודיות ויוצאות דופן אשר אינן בעלות השלכות רוחביות ועל כן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור.

4.

קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המבחן הקובע לשאלת הנטישה הוא מבחן מועד הגשת התביעה נסמכת על הלכה ותיקה וידועה ואיננה מעוררת שאלה משפטית חדשה: "כדי לזכות בדין על-סמך עילת נטישה, חייב המשכיר להזדיין בסבלנות ולחכות פרק זמן מספיק לפני שהוא מגיש את תביעתו, כי הרי אורך הזמן שבו אין הדייר מחזיק במושכר הוא אחת מהראיות החשובות על כוונת הנטישה" (ע"א 300/71

משה קטן נ' אברהם ארוילי , פ''ד כו(2) 796, 801). ניתוח עובדות המקרה על ידי בית המשפט המחוזי תמך במסקנה כי בשלב הקובע טרם התגבשה עילת הנטישה.

משכך, אין בבקשה לעורר סוגייה משפטית כללית או ציבורית בהתאם למבחני הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123) . כפי שאף נכתב על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו, "מבלי לקבוע מסמרות בדבר ההליכים המשפטיים העתידיים בין הצדדים, במידה ויהיו, נראה כי חלוף הזמן ומשך שהותה של [האם] בבית האבות אינו מיטיב עם טענות המערערות [המשיבות] " (פסקה 52 לפסק הדין, וכן ראו פסקאות 53 ו-57). עיון בבקשה מגלה באיזו מידה הסתייגויות המבקשת נשענות על ממצאים עובדתיים שנקבעו. יש באמור להחליש את עוצמת הבקשה בגלגול שלישי . טענה נוספת של המבקשת בנויה על המצב נכון להיום, אך לנוכח המועד הקובע בכגון דא ניתן לומר שזה אינה אלא בקשה לפסיקה לאחר מעשה.

זאת ועוד, למבקשת דרך דיונית נוספת שרשאית היא לצעוד בה ואכן כך נהגה הלכה למעשה. כפי שצויין בבקשה והודגש בתשובה, הוגשה תביעה חדשה בתקופה האחרונה. הנה כי כן, נתון זה הופך את הסוגיה בבקשה לעניין פחות חשוב מבחינה מעשית. מעבר לכך, פסיקת בית המשפט המחוזי בנסיבות העניין באשר לתקופה הקצרה אליה מתייחסת התביעה משתלבת כאמור עם גישת הפסיקה בנדון.

5.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ולנוכח נימוקיי אין צו להוצאות.