רע"א 7550/99 אפרים תוהמי נ. מדינת ישראל

1.לפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 6336,6883/96 (כבוד השופטים י' קדמי, י' טירקל וח' אריאל) מיום 13.10.99 בו הורשע העותר (להלן: תוהמי) יחד עם סולטאן ביסאן (להלן: מישל) ברצח המנוחה נוואל רובחי (להלן: נוואל).

2.אלו העובדות שנקבעו על ידי בית משפט זה: נוואל, בדווית גרושה, הועסקה אצל תוהמי, שהיה בעל משפחה, במשק חקלאי. בין השניים התפתח קשר רומנטי. לאחר מספר חודשים ביקש תוהמי לנתק את הקשר, אך נוואל נאחזה בו ועשתה כל שהיה בידה לעשות כדי למנוע את הפרידה, לרבות איומים בהרס חייו. באחד הימים הגיעה נוואל אל תוהמי, לאחר שהוכתה על ידי אביה, וביקשה כי יסייע לה לברוח ממשפחתה. נוואל איימה על תוהמי, כי אם זה יתקשר אל אביה, היא תהרוס אותו ותגלה הכל, כשכוונתה לכך, שתגלה למשפחתה על סיפור האהבים ותחשוף אותו למעשי נקם מצידם. תוהמי התקשר למישל וביקש ממנו, כי ידאג למקלט לנוואל. מישל קיבל על עצמו את המשימה ולקח את נוואל תחת חסותו. לא עבר זמן רב ונוואל הפכה לנטל על השניים, ולפיכך החליטו הם להמיתה. בסופו של עניין, ירה בה מישל ושם קץ לחייה. בית המשפט קבע, כי תוהמי לא היה נוכח בעת ביצוע מעשה הרצח. השאלה בגינה מבוקש דיון נוסף זה, נוגעת במידה שבה היה מעורב תוהמי ברצח ובאמות המידה הראויות לסיווג התנהגותו של תוהמי כ"מבצע בצוותא", "משדל" או כ"שותף לקשר" כהגדרתם בחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

3.בית המשפט המחוזי, בבוחנו את מערכת היחסים בין תוהמי למישל, ובהסתמך על דברים שאמר תוהמי למדובב המשטרתי, קבע כי אלו הגיעו לכלל החלטה משותפת שהדרך היחידה לסלק את האיום הכבד על חייהם שיצרה נוואל, הוא להמיתה. השניים דנו לא רק בעצם ההמתה אלא גם בדרך ביצועה. כך הזהיר תוהמי את מישל לבל יבצע את הרצח בנשק חם או קר, והורה לו כי ימית אותה "בידים" ו"בלי סימנים". כמו כן, קבע בית המשפט, כי תוהמי שלט, למעשה, בגורלה של נוואל. מישל החזיק אותה מטעמו של תוהמי, ולא עשה דבר בעניינה שלא על דעת תוהמי. מישל דיווח לתוהמי באורח שוטף על הקורות אותה, ואף דיווח על עצם ההמתה. לבסוף, להמתתה של נוואל על ידי מישל, נדרשה "הסכמה" של תוהמי. תוהמי נתן הסכמתו. על יסוד האמור לעיל הרשיע בית המשפט המחוזי את תוהמי בעבירה של קשירת קשר בלבד, שכן לשיטתו, ביצוע הרצח על ידי מישל נעשה במנותק מן הקשר שנקשר בין השניים.

4.לבית המשפט העליון הוגשו ערעורו של תוהמי על עצם ההרשעה וערעור המדינה על הזיכוי מן האחריות להמתה. בית המשפט בפסק דינו קיבל את ערעור המדינה וקבע, כי התנהגותו של תוהמי עולה כדי "ביצוע בצוותא", או למצער כ"שידול". השופט קדמי, בפסק דינו קבע כי:

"לשיטתי: ככלל, עומדת בבסיס האחריות של 'מבצעים בצוותא' 'חבירה' של מספר בני אדם לביצועה של משימה עבריינית משותפת; כאשר לכל אחד מן החברים בחבורה 'תפקיד' במבצע הכולל של הגשמת המשימה... 'תפקידו' של תוהמי היה 'להוביל' את הביצוע כ'אדונה' של נוואל וכמי שעומד 'בראש החבורה'; והוא מילא אותו, הלכה למעשה, במתן הנחיות אופרטיביות בדבר שיטת הביצוע ובעיקר - במתן 'הסכמה', שהייתה תנאי מוקדם להמתה בידי מישל" (ע' 33 לפסק הדין).

וכן:

"תוהמי - הוא 'המוח' של החבורה, כאשר מישל הוא - ידיה; ואנכי לא מוצא טעם להרחיק את ה'מוח' ממעגל האחריות הישירה לרצח, בשל כך שבפועל מתבצע הרצח באמצעות הידיים" (ע' 34 לפסק הדין).

בכל מקרה, קובע בית המשפט, כי גם אם תוהמי אינו "מבצע בצוותא", הרי שהוא "משדל", שדינו כדין מבצע בצוותא. אין ספק, לדעת בית המשפט, כי לולא מעורבותו המעודדת של תוהמי לא היה מבצע מישל את ההמתה.

5.בעתירה לדיון נוסף שבפנינו, טוען העותר, כי בית המשפט הרחיב את הפרשנות ההלכתית הנוהגת למושגים "מבצע בצוותא" ו"משדל" באופן שיש בו משמעות הלכתית חדשה. לטענתו, על פי ההלכה הקיימת, נדרש כי ה"מבצע בצוותא" ינקוט "פעולה" כלשהי המשתייכת לשלב הביצוע. במקרה דנן, טען העותר, לא ננקטה כל פעולה. לטענתו, אין לראות ב"הסכמה" לביצוע הרצח "פעולה" כאמור. כמו כן, לא כיוון העותר את מישל בביצוע העבירה. נהפוך הוא, מעשה ההמתה נעשה בניגוד לתכנית שהוסכם עליה מראש, קרי, שמעשה ההמתה לא יבוצע בנשק חם. לעניין הרשעתו של העותר גם כמשדל, טוען העותר, כי הלכה היא, כי המשדל מביא את המשודל לבצע את העבירה. במקרה דנן, דווקא מישל היה זה שהגה את רעיון ההמתה, ומכאן שלא ניתן לראות בעותר "משדל". המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף. לטענתה, מתיישבת פסיקת בית המשפט עם ההלכה הנוהגת.

6.לאחר שעיינתי בחומר שלפני נחה דעתי, כי דין העתירה להידחות. שאלת סיווגו של שותף לעבירה, אשר אינו לוקח, לכאורה, חלק בביצוע הפיזי של העבירה כ"מבצע עיקרי", "משדל" או "מסייע" כהגדרתם בסעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, אינה שאלה פשוטה. עם זאת, שאלה זו זכתה לדיון מעמיק לא מכבר על ידי בית משפט זה (ראו: ע"פ 2795,2813,2814/95

פלונים נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 388; דנ"פ 1365/96 מדינת ישראל נ' משולם , טרם פורסם; ע"פ 4389,4497/93 מרדכי נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 243). במקרה דנן קבע בית המשפט, כי בנסיבות העניין המיוחדות, ולאור מערכת היחסים שבין העותר למישל, כשהראשון מהווה את ה"מוח" שמאחורי העבירה והשני את ה"ידים" שמבצעות אותה, יש לראות את יריעת הביצוע ככוללת גם את עצם הסכמתו של העותר לביצוע מעשה העבירה. אין בקביעה זו משום סטיה מהותית מההלכות שנקבעו בפסקי דין אלו (וראה הדמיון לפרשת פלונים, לעיל , בע' 408, שם הורשע ברצח מנהיג החבורה, שנתן הסכמתו לביצוע הפעולה, הגם שלא לקח חלק בפעולה עצמה). לפיכך נראה, כי יותר מאשר טוען העותר לכך שנתקבלה הלכה חדשה, טוען הוא כנגד החלת ההלכה הנוהגת בנסיבות העובדתיות של המקרה. בכגון דא, אין עילה לקיים דיון נוסף. גם בטענותיו של העותר לעניין הרשעתו החילופית כמשדל, לא מצאתי משום עילה לקיום דיון נוסף.

התוצאה היא כי העתירה נדחית.