פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
רע"א
7553/02
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
המבקשות
:
1.
א.כ. בוני אילת 1997 בע"מ
2. א.ב. בוני אילת
בע"מ
נגד
המשיב
ות
:
1. ג.ע. חכים בנין השקעות ויזמות בע"מ
2. חברת גרופר קורן
בע"מ
3. אמדר לבניין (אילת)
בע"מ
4. חברת נגה אלקטרוטכניקה
בע"מ
בקשת
רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 8.7.02 בבש"א 8896/02
(ה"פ 2048/02), שניתנה על-ידי כבוד השופט י' אלון
בשם
המבקשות: עו"ד דורון רוזנברג; עו"ד
יובל חן
החלטה
המבקשות, חברות בניה, התקשרו בשני הסכמים עם המשיבה 1 (להלן: חכים). בהסכמים אלו נקבע, כי המבקשות יבנו מספר שלדי בניינים עבור חכים, כקבלניות משנה. חכים מצידה התקשרה בהסכם קבלנות משנה לביצוע פרוייקט הבניה עם המשיבות 4-2.
לאחר שחכים לא עמדה בתשלומים שהתחייבה לשלם למבקשות על-פי ההסכם ביניהן, החלו פועלי המבקשות לעזוב את אתר הבניה. בתאריך 18.4.02 מכרו המבקשות את הציוד שהחזיקו במקום, וקבלן-משנה אחר מטעם המשיבות 4-2 החל לעבוד במקום.
בתאריך 8.5.02 הגישו המבקשות לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע תובענה בדרך של המרצת פתיחה, בה עתרו למתן הצהרה כי למבקשות עומדת זכות עכבון בשלדי הבניין שנבנו על-ידיהן. במקביל הגישו המבקשות בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבות למכור, להשכיר ו/או להעביר זכויות כלשהן בכל אחד משלדי הבניינים.
בית-המשפט המחוזי, לאחר שערך דיון במעמד שני הצדדים, קבע, כי התובענה והבקשה לסעד זמני הוגשו זמן ניכר ומשמעותי לאחר שהמבקשות עזבו את אתר הבניה, והפסיקו להחזיק בדרך כלשהי במבנים. בנסיבות אלה חל סעיף 11(ד) לחוק המטלטלין, תשל"א1971- - אשר מוחל גם על מקרקעין לפי סעיף 11(ה) לחוק - והקובע, כי במידה והוציא הנושה ברצונו את המטלטלין המעוכבים משליטתו, פוקע העכבון. מכיוון שאין עוד כל נכס המעוכב תחת ידי המבקשות, הרי שהסעד העיקרי לו עתרו המבקשות איננו להחזיק במעוכב על-ידיהן, אלא להצהרה, כי הן זכאיות לשוב ולהחזיק בנכסים שאותם פינו ועזבו. בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי הסעד הזמני שביקשו המבקשות נגזר, כמובן, מן הסעד העיקרי. לאור זאת, ולאחר שקבע כי המבקשות השתהו הן בהגשת תובענתן העיקרית והן בהגשת הבקשה לסעד זמני, החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את הבקשה למתן צו מניעה זמני.
מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה טענו המבקשות בעיקר, כי לא עזבו את אתר הבניה מרצונן, אלא המשיבות נטלו לידיהן, שלא כדין, את החזקה בשלדי הבניינים; וכי המבקשות הודיעו למשיבות על זכותן לעכבון, ובכך הביעו את כוונתן שלא לוותר על זכות זו.
טענות המבקשות אינן יכולות להתקבל. בית-המשפט המחוזי, לאחר ששמע את טענות הצדדים, החליט, כעניין שבעובדה, כי המבקשות עזבו מרצונן את אתר הבניה, ולא מצאתי לנכון להתערב בממצאיו. יתר על כן, הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור איננה מתערבת בשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים, בעוד שהמקרה שלפניי אינו נמנה עם מקרים אלו. שכן, התשתית הראייתית הקיימת לא הצדיקה מתן צו המניעה הזמני, ואיננה מצדיקה מתן רשות ערעור.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ח באלול תשס"ב
(5.9.02).
ש
ו פ ט ת