רע"א 7555/10 עזבון המנוחה ד"ר ליאת קליימן ז"ל נ. הסתדרות מדיצינית הדסה

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין וע' צ'רניאק ) במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופט מ' שנהב ).

המבקשים, עזבונה ויורשיה של ד"ר ליאת קליימן ז"ל (להלן: המנוחה ), הגישו לבית משפט השלום תביעה לחייב את המשיבות או מי מהן לשאת בנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממותה של המנוחה, בשל רשלנותן באי אבחנה במועד של סרטן המעי הגס, שהביא למותה של המנוחה בשנת 2001. המשיבות הן בעלת בית החולים בו טופלה המנוחה (המשיבה 1); מנהלת המחלקה האונקולוגית בבית חולים זה (המשיבה 2); רופאת המשפחה של המנוחה (המשיבה 3); וקופת החולים בה היתה המנוחה מבוטחת, ואשר בה הועסקה רופאת המשפחה (המשיבה 4).

2.

בית משפט השלום דחה את התביעה. נקבע כי הגידול ממנו נפטרה המנוחה לא היה גידול ראשוני, אלא מדובר היה בהישנות של גידול סרטני, שאובחן לראשונה במנוחה בשנת 1992; כי העיכוב בגילוי הישנותו של הסרטן בשנת 1999, ממועד הופעת הכאבים ועד לאבחונו, לא השפיע כלל על מהלך מחלתה של המנוחה ועל תוחלת חייה; וכי המעקב האונקולוגי אחר מצבה של המנוחה לאחר גילוי מחלת הסרטן בשנת 1992 נעשה באורח מקצועי ומיומן, בהתאם להנחיות המקובלות. בית המשפט שוכנע כי יש לאמץ את קביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט, ובהסתמכו גם על התשתית הראייתית שהונחה בפניו, דחה את התביעה נגד המשיבות 1 ו-2. בית המשפט דחה גם את התביעה כנגד המשיבות 3 ו-4, בקובעו כי מדובר בתביעת סרק ללא שמץ של תשתית ראייתית לביסוס טענות המבקשים בדבר התרשלות.

3.

המבקשים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי וערעורם נדחה. ככלל, כך נקבע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מעדויות המומחים השונים, ובהעדפתה את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ואת חוות דעת המומחים מטעם המשיבות. עם זאת הוסיף בית המשפט ונכנס לעובי הקורה – "בחנו בחון היטב את שלל הראיות שנפרשו בערכאה הדיונית ושבנו ודקדקנו בחוות הדעת ובעדויות המומחים השונים שנחקרו עליהן על רקען הכולל". לאחר כל אלה, בא בית המשפט לכלל מסקנה כי העדפת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט וחוות דעת מומחי המשיבות, על פני חוות דעת המבקשים, "נטועה היטב וכדבעי" בתשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט ונומקה באופן יסודי. מסקנתה של ערכאת הערעור היתה אפוא כי המנוחה זכתה לטיפול הולם, כי העיכוב באבחנת הישנות הגדול לא ארעה באשמת הרופאים וכי גם אם הישנות הגידול היתה מתגלה עם התלונות על הכאבים – גילוי מוקדם כזה לא היה מעולה או מוריד באשר לתוצאה. לאור האמור נדחה הערעור.

4.

המבקשים עותרים היום כי תינתן להם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לרבות על שיעור הוצאות המשפט שהושתו עליהם. בין השאר טוענים הם להסתרת רשומות רפואיות מפניהם, וכן חוזרים הם בפירוט על טענותיהם בדבר באי אבחון הישנותה של מחלת הסרטן בשנת 1999, במועד הופעת הכאבים עליהם התלוננה המנוחה, והרשלנות הרפואית בטיפול בה.

5.

לאחר שבחנתי את טענות המבקשים הגעתי למסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור. הבקשה שלפני אינה מגלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, כנדרש, ואף אינה מעלה עילה ברורה להתערבות בפסקי-הדין שניתנו על ידי הערכאות הקודמות. טענותיהם של המבקשים נבחנו באופן מקיף ויסודי על ידי בית משפט השלום, ואף בית המשפט המחוזי התכבד ובחן פעם נוספת, בקפידה, את התשתית הראייתית שהובאה ואת נימוקי ההכרעה. בסופו של יום קבעו שתי הערכאות כי לא הוכחה התרשלות של המשיבות. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי יש הצדקה לקיים בירור שלישי, נוסף, של סוגיות אלה, ואף לגופם של דברים, לא מצאתי עילה להתערבות במסקנות הערכאות הקודמות.

אשר על כן בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.