רע"א 7559/15 ניב מאור לוי נ. שחר ברק

א.

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ע' וינברג-נוטוביץ ) בע"ר 16544-07-15 מיום 7.10.15, במסגרתו התקבל ערעור המשיבים על החלטת הרשם (השופט

צ' ויצמן ) בתנ"ג 5224-06-15 מיום 30.6.15, לפיה לא יבוטל צו העיקול הזמני שניתן כנגדם, והצו בוטל. במוקד הבקשה, עיקול כספים המיועדים לחברה, אשר בעליה מנהלים הליכים משפטיים זה נגד זה.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש והמשיבה 2 הם בעלי מניות בחלקים שוים בחברת מוסך יחזקאל חגי בזק (1993) בע"מ (להלן החברה ). לחברה נכס מקרקעין שהושכר לחברות פלוניות (להלן השוכרות). אין חולק כי כספי החברה הוחזקו ונוהלו בחשבון הבנק של המשיבה 2. בין הצדדים התעורר סכסוך עסקי ונטען, כי המשיבים עשו בכספי החברה כבשלהם. ביום 2.6.15 הגיש המבקש "כתב תביעה נגזרת" ובקשה למתן עיקול זמני. עוד באותו יום החליט רשם בית המשפט המחוזי מרכז (השופט צ' ויצמן ) במעמד צד אחד להטיל עיקול בסך 2,500,000 ש"ח על כספים אשר השוכרות חייבות לחברה. יודגש, כי בהחלטה צוין שאין היא מהוה אישור להגשת תביעה נגזרת. בעקבות בקשת המשיבים לביטול העיקול החליט הרשם ביום 30.6.15 כדלהלן: (א) דמי השכירות אשר חייב השוכר הנוכחי לחברה יועברו לחשבון בנק שייפתח על שמה לאלתר; (ב) מחשבון הבנק ישולמו הוצאות הכרחיות של החברה כגון חשמל ומע"מ. הוצאות אחרות יוצאו רק בהסכמת הצדדים, ובהיעדר הסכמה תוגש בקשה לבית המשפט; (ג) לחשבון הבנק יופקד תוך שבוע סכום כסף, אשר המשיב 1 טוען כי הופקד בידי רואה חשבון לשם תשלום החוב לרשויות המס; (ד) יוטל עיקול בסך 1,500,00 ש"ח על מניות החברה הרשומות על שם המשיבה 2; (ה) העיקול הקודם יבוטל מרגע פתיחתו של חשבון הבנק.

א.

המשיבים עירערו על החלטת הרשם בבית המשפט המחוזי (השופטת ע' וינברג-נוטוביץ ) . בית המשפט קיבל את הערעור ביום 7.10.15 ; זאת בגין מספר פגמים דיוניים שנפלו בהתנהלות המבקש. ראשית, לא הוגשה מעיקרא בקשה להגשת תביעה נגזרת כמתחייב מסעיף 198 לחוק החברות, תשנ"ט-1999. יודגש, כי בקשה כזו אכן הוגשה, אך במועד המאוחר להחלטת הרשם. שנית, פתיחת חשבון הבנק והעיקול שהושת על מניות המשיבה לא התבקשו על-ידי המבקש, והם מהוים צו עשה שאינו בסמכות הרשם. מכאן בקשת רשות הערעור.

בקשת רשות הערעור

ב.

נטען, כי מתעוררות שתי שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית, האחת נוגעת לסמכות בית המשפט לאזן בין צדדים בדונו בעיקול, על-ידי הוראה לפתיחת חשבון בניהול שני בעלי הדין, והשניה נוגעת לצד הדיוני של הגשת עיקרי טיעון או תחליפיהם ומועדה. לטענת המבקש, נפלו פגמים דיוניים בהתנהלות המשיבים בערעורם; זאת שכן הגישו יומיים לפני הדיון הודעה המבקשת להכיר בהודעת הערעור שהוגשה מטעמם כעיקרי טיעון, ובמסמכים שצורפו לה כתיק מוצגים. לטענת המבקש, מדובר בפגם מהותי שאין להכשירו. עוד נטען, כי אין חובה להגיש את הבקשה לאישור תביעה נגזרת בנפרד מהתביעה עצמה, וכי אין מניעה להגיש בקשה לסעד זמני עובר להגשתה של הבקשה לאישור תביעה נגזרת. כן נטען, כי החלטת הרשם מאוזנת וניתנה במסגרת סמכותו.

הכרעה

ג.

עיינתי בבקשת רשות הערעור וסבורני שאין מקום להיעתר לה. בית משפט זה ישקול מתן רשות ערעור כאשר היא מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מן העניין הקונקרטי הנידון, או כאשר ההכרעה בבקשה נדרשת לשם מניעת עיוות דין חמור. בקשה זו אינה מסוג הבקשות הללו, הגם שהמבקש מנסה להעטות עליה לבוש עקרוני כאמור, והכל כפי שיפורט בקצרה.

ד.

אפתח בנושא הדיוני. הנה לשונה של תקנה 446 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן התקנות ): "נקבע מועד לדיון בערעור, יגיש המערער לבית המשפט את עיקרי טיעונו, וימציא עותק למשיבים, ארבעה עשר ימים לפחות לפני מועד הדיון; המשיב יגיש לבית המשפט את עיקרי טיעונו, וימציא עותק לבעלי הדין האחרים, שבעה ימים לפחות לפני מועד הדיון, והכל אם לא הורה בית המשפט אחרת" (ראו גם חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 157 (2012)) . תקנה 449(א) לתקנות קובעת, כי "אין שומעים בערעור טענה שקיים פגם בצורת כתב הערעור, או שלא נתמלא תנאי קודם לדיון בערעור, אלא אם כן הומצאה הודעה בכתב על כך למערער לפחות שבעה ימים לפני הדיון בערעור והמערער לא תיקן את הפגם או לא מילא אחר התנאי".

נזכיר גם את לשון תקנה 526 "אי קיום תקנות אלה או כל נוהג הקיים אותה שעה אינו פוסל שום הליך, אלא אם כן הורה כך בית המשפט; אך מותר לבטל הליך, כולו או מקצתו, כהליך שאינו ראוי, או לתקנו, או לנהוג בו בדרך אחרת, כפי שיראה בית המשפט; והוא הדין לגבי הרשם בהליכים שלפניו" (ראו גם אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 9 (2013) (להלן גורן )) . על תקנה זו נאמר, כי "הסדר זה מבוסס על התפיסה לפיה כללי הפרוצדורה אינם תכלית לעצמם אלא נועדו לשרת את מטרתו של ההליך השיפוטי – לברר את הפלוגתאות בין הצדדים ולהכריע בהן" (ע"א 2975/09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' דראל , פסקה 3 להחלטתה של השופטת הרשמת כהן-לקח (16.6.10)).

ה.

כאמור, בנידון דידן הגישו המשיבים הודעה, יומיים לפני הדיון בבית המשפט המחוזי, כי הם מבקשים שהודעת הערעור תהוה גם עיקרי טיעון. המבקש לא המציא למשיבים הודעה בכתב כנדרש בתקנה 449(א), וממילא – כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי – נראה, כי הפגם הדיוני נרפא נוכח בקשת המשיבים להכיר בהודעת הערעור כעיקרי טיעון. יודגש, כי המבקש אינו מצביע על נזק שנגרם לו בעקבות הפגם הדיוני הנטען; יתרה מזאת, המבקש מכיר בכך שמדובר בנוהג מקובל (עמ' 10 לבקשת רשות הערעור). נוכח הדברים, סביר היה להשתמש בתקנה 526 ולאפשר את הערעור, גם אילו התקיימו תנאי תקנה 449(א). אין להלום איפוא את הטענה.

ו.

אשר לעיקול, מטרתו של זה היא כידוע החשש ל"משיכת השטיח" מתחת לתביעה אם לא יהיו כספים או רכוש שבמחלוקת מצויים בפיקוח, ובלשון התקנות – "קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין" (תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי; ראו גם גורן , 963 ). כדברי המשנה לנשיא ש' לוין "הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו לרעה עד למועד פסק הדין. לעניין זה רלוונטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין" ( רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות , פ"ד נא (3) 789, 800 (1997) (להלן עניין מרגליות ); ראו גם גורן , 513). מבחינה זו ניתן להבין את עמדת הרשם המלומד שחיפש דרך איזון בין אינטרסים נוגדים. בית המשפט המחוזי, שלא שלל סעדים אחרים, סבר כי העיקול הספציפי אינו תואם את נסיבות התביעה; גם אם ניתן היה לסבור אחרת ולוא משיקולים פרקטיים, ואיני נוטע מסמרות משלא נתבקשה תשובה, אף כדי שלא להכביר הוצאות – אין הדבר מצדיק דיון בגלגול שלישי.

ז.

ומלה על שאלת סמכותו של הרשם. סעיף 89 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 קובע כי "רשם רשאי ליתן צו עיקול זמני, ולצורך זה – צו לאיסור השימוש במעוקל ולשימורו, ורשאי הוא לבטל צוים כאמור". דומני, כי פסיקת בית המשפט המחוזי, לפיה חרג הרשם מסמכותו, אינה הכרחית. על כל פנים, גם אילו הנחנו שמדובר בטעות משפטית – אין מדובר בכזאת המצריכה התערבות בגלגול שלישי (וראו עניין מרגליות , 795; רע"א 234/12 פלוני נ' משרד הביטחון , פסקה 8 לפסק-דינו של השופט דנציגר (2012)); זאת נוכח נסיבות המקרה הקונקרטי שבפנינו, ומבלי לטעת מסמרות.

ח.

אין מקום איפוא להיעתר לבקשה.