רע"א 7567/19 פלוני נ. צעד קדימה העצומה לחינוך וישקום באמצעות גישת החינוך

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ש' דברת , א' ואגו ו י' דנינו ) בת "א 8664-05-13 מיום 23.10.2019, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום.

1.

המבקש והוריו הגישו תביעה בבית משפט השלום בבאר שבע (ת"א 8664-05-13) בטענה שהמבקש היה קורבן להתעללות מינית מצד אחד המטפלים בגן בו התחנך בילדותו, ואשר הופעל על ידי המשיבה 1 (להלן: המשיבה ). (המשיבות 3-2 ביטחו את המשיבה בתקופות שונות בפוליסות אחריות צד ג' ואחריות מקצועית, בהתאמה). התביעה הוגשה בחלוף כ-18 שנים מאז קרות האירועים הנטענים, ובינתיים המטפל כלפיו הופנו הטענות שם קץ לחייו. המבקשים העלו שורה של טענות כלפי המשיבה בכל הנוגע להעסקת המטפל ולבירור תלונותיהם בזמן אמת, וכן צירפו חוות דעת פסיכיאטרית לפיה המבקש סובל מהפרעת דחק בתר חבלתית מורכבת עקב התעללות. המשיבה הכחישה את עצם התרחשותם של המעשים הנטענים, וטענה כי ההחמרה במצבו של המבקש נגרמה כתוצאה מגירושי הוריו, טענה אשר גובתה בחוות דעת פסיכיאטרית. עוד נטען כי תלונותיהם של ההורים בנדון נבחנו בשנים הרלוונטיות, ונדחו הן על ידי ועדה פנימית שהקימה המשיבה הן על ידי הפרקליטות שסגרה את התיק מחוסר אשמה.

2.

בית משפט השלום (כב' השופט ע' רוזין בפסק דינו מיום 5.3.2019) קבע כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את תביעתם, בהתחשב בנטל ההוכחה המוגבר החל עליהם נוכח אופיין הפלילי של הטענות ונוכח השתהותם בהגשת התביעה. קביעה זו התבססה בין היתר על חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, אשר מצא כי המבקש לא הראה תסמינים המתאימים להפרעת דחק בתר חבלתית וכי הרגרסיה במצבו החלה לפני האירועים הנטענים. בנוסף, נפסק כי משקלה הראייתי של עדות המבקש נמוך, וזאת בשל הזמן הרב שחלף מאז האירועים, קהות זיכרונותיו מאותה עת, והחשש שהיה נתון להשפעות מצד אמו. יתר ראיות התביעה, כך נפסק, לא ביססו פרטים חשובים כמו מקום האירוע, הקשר הסיבתי להחמרה במצבו של המבקש, או זהות הפוגע, עניין שלגביו שינו התובעים את גרסתם מספר פעמים מאז התלוננו על המעשים לראשונה. בנוסף, יוחסה חשיבות לעובדה שהחקירות שנוהלו בזמן אמת נסגרו בהיעדר אשמה.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א ), ומכאן הבקשה שלפניי.

4.

לטענת המבקש, עניינו מעורר מספר סוגיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור: ראשית, המבקש סבור כי הערכאות קמא סטו מההלכות המחייבות לעניין הוכחת פגיעות מיניות אך משום שעסקינן באדם עם מוגבלות; שנית, נטען כי המשקל הנמוך שניתן לעדותו עומד בסתירה לאמנות בינלאומיות בדבר זכויותיהם של אנשים עם צרכים מיוחדים; ושלישית, לדידו של המבקש יש לקבוע כללים מנחים למינוי מומחים מטעם בית המשפט, שכן בהיעדרם עלול בית המשפט למנות מומחים שאינם בקיאים בתחומים הרלוונטיים, כפי שקרה לשיטתו במקרה דנן. לחלופין, נטען כי יש לנהוג על פי מידת הרחמים וליתן למבקש רשות ערעור משיקולי צדק.

בנוסף, בסמוך לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה להסרת צו איסור הפרסום שהוטל על המקרה בבית משפט השלום. לטענתו, הסרת הצו נחוצה על מנת שניתן יהיה לקדם את המודעות לנושא הפגיעות המיניות באנשים עם מוגבלויות וכן כדי לאפשר לו לגייס את הסכום הדרוש לו לתשלום העירבון.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה למתן רשות ערעור, מצאתי כי אינה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים. בית משפט השלום בחן את חומר הראיות ומצא כי אין בו כדי לבסס את הטענות החמורות שהופנו כלפי המשיבה. קביעה זו נשענה על ניתוח ראייתי ועובדתי של נסיבות המקרה, ולא חלילה על הנחות מפלות ביחס לבעלי מוגבלויות. אשר לטענות בדבר הצורך בהתוויית כללים מנחים למינוי מומחים, המבקש ניסה להיבנות משורה של ציטוטים מתוך עדות המומחה, לפיהם אינו בקיא בנושאים הצריכים לעניין. אולם, מעיון בחלק הרלוונטי בפרוטוקול הדיון, כפי שצורף לבקשה (נספח 32), עולה כי הציטוטים הוצאו מהקשרם ואינם מעידים על אי התאמה של המומחה לתפקידו. ממילא, אין מקום להידרש לטענות העקרוניות שהושמעו בהקשר זה. ולבסוף, הגם שאינני מקל ראש בקשייו של המבקש, אין מקום להיעתר לבקשתו כי עניינו יוכרע על פי מידת הרחמים בלבד. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור מתוקף סמכותי לפי תקנה 407א לתקסד"א. משלא נתבקשה

תגובה, אין

צו

להוצאות.

הבקשה להסרת צו איסור הפרסום נדחית אף היא, הואיל ולפי סעיף 70ג לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 היה על המבקש להגישה לבית המשפט שנתן את הצו, ובענייננו – בית משפט השלום בבאר שבע.