רע"א 7576/08 בית החולים מוקאסד נ. מוחמד דעיס

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת נ' בן-אור ), מיום 1.9.08 בו נדחתה בקשת המבקש לעכב את ביצועו של פסק הדין שניתן נגדו בבית משפט השלום בירושלים בת.א 12077/05, 12078/05 ו-12117/05 (כבוד השופט ר' וינוגרד ) במסגרתו חויב לשלם למשיבים סך של 2,000,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד – פיצויים על החלפה שנעשתה בין המשיב 1 (להלן: מוחמד ) והמשיב 2 (להלן: זוהדי ) בבית החולים מוקסאד (להלן: בית החולים ), סמוך ללידתם, בשנת 1977.

1.

ביום 4.1.1977 נולדו מוחמד וזוהדי בבית החולים. בשנת 1999 כאשר היו מוחמד וזוהדי בני 22, בוצעו בדיקות ד.נ.א. אשר גילו כי הם אינם ילדיהם הביולוגיים של המשפחות שבהן גדלו. בשנת 2005 הגישו מוחמד, זוהדי, וכן המשיבים 3 ו-4 (מי שגידלו את זוהדי כבנם, והוברר כי הם הוריו הביולוגיים של מוחמד; להלן: ההורים) תביעה כנגד בית החולים. בתביעתם טענו המשיבים להתרשלותו של בית החולים בכך שהחליף בין מוחמד וזוהדי בסמוך לאחר לידתם, ודרשו פיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם להם עקב ההחלפה. במסגרת הגנתו טען בית החולים, כי לא הוכח כלל שמוחמד וזוהדי נולדו בבית החולים או כי הוחלפו על ידי צוות בית החולים. כן נטען כי דין התביעה להידחות בגלל התיישנות העילה. בנוסף כפר בית החולים בטענות הנוגעות לנזק, כמו גם בזכאות ההורים לפיצוי, מאחר שאינם מקיימים, כך לטענתו, את הקריטריונים שנקבעו לפיצוי בהלכת אלסוחה [רע"א 444/87 אלסוחה נ' דהאן , פ"ד מד(3) 197 (1990)].

2.

בית המשפט השלום בירושלים (כבוד השופט ר' וינוגרד ) קבע ביום 19.6.08 כי בית החולים אכן התרשל בפעולותיו – נקבע כי מוחמד וזוהדי נולדו בין כתלי בית החולים והוחלפו מיד לאחר לידתם וכן כי אין כל ספק שהתוצאה מעידה על התרשלות קשה של עובדי בית החולים. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת ההתיישנות של בית החולים שהתבססה על סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ), לפיו קיימת תקופת התיישנות בת 10 שנים מקרות הנזק. לאחר שסקר את ההלכות בנוגע ליחס שבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ובין סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קבע בית המשפט כי תביעתם של המשיבים לא התיישנה שכן יש לבחון את התיישנות תביעתם על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, החל במקרה בו לא היה ידוע לניזוק עצם קיומו של אירוע עוולתי (להבדיל מידיעת הניזוק על קשר סיבתי בין נזקו ובין העוולה). בית המשפט הוסיף ודחה את טענת בית החולים לפיה אין ההורים זכאים לפיצוי, זאת מאחר שלגישת בית המשפט לא נכנסים ההורים כלל אל שערי הלכת אלסוחה הנ"ל, בין היתר מאחר שההורים הם ניזוקים ישירים ולא ניזוקים משניים, שהרי מהם נלקח ילדם הביולוגי.

בית המשפט מצא כי יש לפצות את כל אחד מן המשיבים בסכום של 500,000 ש"ח ובסך הכל חייב בית המשפט את בית החולים לשלם למשיבים 2,000,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

3.

בית החולים הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. יחד עם ערעורו הגיש בית החולים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית משפט השלום. בבקשתו טען בית החולים כי מפאת מצבם הכלכלי של המשיבים, הרי שאם ישולם להם סכום הפיצוי, לא תהיה דרך אפקטיבית לגבות את הכסף בחזרה אפילו אם יתקבל הערעור. בנוסף טען בית החולים כי למרות מצבו הכלכלי היציב, חיובו בתשלום, במועד זה, יגרום לו קשיי נזילות. בית משפט השלום (כבוד השופט ר' וינוגרד ) קיבל בחלקה את בקשת בית החולים לעיכוב ביצועו של פסק הדין וקבע, ביום 18.8.08, כי עליו להפקיד את הסכום שנפסק בקופת בית המשפט עד ליום 1.9.08.

בית המשפט נימק את החלטתו בכך שנגד מצבם הכלכלי הלא שפיר של ההורים (כפי שהוצג בפניו) וסכום התביעה הגבוה, עומד חוסר הנזילות הלכאורי של בית החולים. בית המשפט הוסיף וציין כי ככל שנוגעים הדברים לסיכויי הערעור, הרי שקיים קושי מסוים במתן ההכרעה בעניין זה על ידי אותו המותב שנתן את פסק הדין.

4.

המבקש לא הפקיד את הסכום האמור בקופת בית המשפט, ותחת זאת הגיש, ביום 1.9.08, הוא המועד להפקדת הסכום, בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בו ביום דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' בן-אור ) את בקשת עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי סיכויי הערעור אינם מצדיקים, על פניהם, את עיכוב ביצוע פסק הדין וכן כי הוראת בית המשפט השלום, לפיה יופקד סכום הפיצוי בקופת בית המשפט, מאזנת כראוי בין השיקולים השונים אותם יש לשקול בבקשות מעין זו.

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשה זו מתבקש בית משפט זה להפעיל את סמכות שיקול הדעת המסורה לו בתקנות 467 ו-468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) ולעכב את הפקדת סכום הכסף שנפסק למשיבים. לטענת בית החולים היה על בית המשפט השלום לנקוט באיפוק ובריסון עצמי בהערכתו את סיכויי הערעור, שהם לטענתו טובים. עיקר הבקשה יוחדה למאזן הנוחות ולקשיי הגבייה הצפויים, כך לטענת בית החולים, בגביית החוב בחזרה. בפרט, כך לטענתו, נוכח יכולתם של המשיבים כתושבי ירושלים המזרחית, להפקיד את הכספים בבנקים אשר מצויים בשטחי הרשות הפלשתינאית. בית החולים מוסיף ומציין כי מאחר שתביעת המשיבים לא הייתה תביעת פיצויים בגין נזקי גוף, הרי שלא ייגרם נזק אם פסק הדין יעוכב עד למתן פסק דין בערעור שהוגש על ידו. לבסוף שב בית החולים על טענתו כי למרות שמצבו הכלכלי יציב, תגרום הפקדת הסכום בבית המשפט להפרעה בפעילותו השוטפת.

6.

לאחר עיון בבקשה למתן רשות ערעור על נספחיה החלטתי לדחותה וזאת מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

הכלל הוא כי עצם הגשתו של ערעור על פסק דין אינה מעכבת את ביצועו (תקנה 466 לתקנות). לבית המשפט מסורה אומנם סמכות שבשיקול הדעת לעיכוב ביצועו של פסק הדין, אך סמכות זו היא החריג לכלל והיא מופעלת רק מקום בו הוכיח מבקש העיכוב כי יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו [בש"א 4403/94 רחל ויצמן נ' מסודי דאודי (לא פורסם, 14.8.94)].

משכך, גם ההכבדה על חייב המתקשה לפרוע את חובו ואף קשיי נזילות המחייבים לממש נכסים, אינם מהווים כשלעצמם עילה לעכב את ביצועו של פסק הדין [ראו: בש"א 4645/91 משה כובשי חברת הובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 3.11.91)].

החלטתו של בית משפט השלום מאזנת לטעמי בין הצורך לביצוע פסק הדין, ככל הניתן בסמוך למועד בו ניתן, ובין החשש שהעלה בית החולים לאפשרות השבת הכספים, אם אלו יימסרו למשיבים היה ויזכה בערעורו. זאת בפרט כאשר טענותיו של בית החולים לגבי קשיי נזילות הועלו באופן סתמי ולא הובהר כיצד ייגרם לו נזק בלתי הפיך. משנדחתה בקשתו של בית החולים מטעם זה, איני נזקק לטענותיו בקשר עם סיכויי הערעור. משכך נדחית בקשת רשות הערעור.

7.

למרות האמור, מאחר שבקשת רשות הערעור הוגשה בחלוף המועד להפקדת הסכום על פי החלטת של בית המשפט המחוזי, באופן שלמעשה מחייב את בית החולים לשלם עתה את הסכום למשיבים, ניתן בזאת, לפנים משורת הדין, עיכוב לביצוע ההפקדה עליה הורה בית משפט השלום בקופת בית המשפט עד ליום ה- 15.9.08.

8.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.