רע"א 758/04 אנדריי מזדירוב נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

1.ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ( כב' ס. הנשיא י. גרוס וכב' השופטות א. קובו ומ. רובינשטיין) אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת ד. קוברסקי) בו נדחתה בקשתו למתן רשות להתגונן.

2.ביום 12.2.95 הגיש המשיב, בנק לאומי לישראל, תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקש והמשיבה 2 על סכום של 27,668 ₪, וזאת בגין יתרת החובה בחשבונם. בתביעה זו ניתן פסק דין בהיעדר הגנה לטובת הבנק. אולם, מאוחר יותר, בוטל פסק הדין לבקשת המבקש, ונקבע דיון בבקשתו לרשות להתגונן.

3.בית משפט השלום דחה את בקשתו של המבקש לרשות להתגונן. טענותיו לפיהן לא קיבל את המסמכים שנדרשו לו לשם הגנתו נדחו, וזאת לנוכח הימנעותו מפנייה לבא כוח המשיב בבקשה לגילוי המסמכים, הימנעות אשר הביאה לדחיית הדיון בבקשה פעמיים, וכן לאור העובדה כי לא ידע לפרט בפני בית המשפט באילו מסמכים מבקש הוא לעיין. עוד קבע בית המשפט כי בקשת הרשות להתגונן דינה להידחות מחמת כך שתצהירו של המבקש סתמי וכוללני, וכי מחקירתו הנגדית עולה כי הגנתו הינה הגנת בדים.

4.על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. מבין טענותיו בערעור טען המבקש כי היה על בית המשפט להסב את הדיון לסדר דין רגיל וזאת מאחר שאין מדובר בתביעה לסכום קצוב. כן חזר וטען כי לא התאפשר לו לעיין במסמכים אשר את גילויים ביקש, וזאת על אף שפירט באלו מסמכים מדובר. לדבריו, המסמכים הומצאו לו לראשונה ביום מתן פסק הדין בבית משפט השלום, ומשכך, לא היה סיפק בידו לעמוד על תכנם מבעוד מועד. המבקש טען עוד כי שגה בית משפט השלום בקביעה כי תצהירו סתמי וכוללני וטען כי הכספים אותם הוא חב למשיב נמשכו ללא הרשאתו, תוך זיוף חתימתו ולמרות התחייבות של הבנק שלא למשוך מהחשבון כל סכום אשר יכניסו ליתרת חובה. לטענתו, בית המשפט נתן פסק דין לטובת הבנק בלא הוכחות מספיקות.

5.בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש וקבע כי מאחר שהמדובר בתביעה של בנק נגד לקוחו, די בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית כדי למלא אחר הדרישה לראייה בכתב הנדרשת בתובענות בסדר דין מקוצר על פי תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לענין גילוי המסמכים נקבע כי בית המשפט נתן מספר דחיות לבקשת המבקש, אשר קיבל מהבנק את כל דפי החשבון הרלבנטיים, ולא טרח להבהיר אלו מסמכים נותרו חסרים. לאחר עיון בתצהירו של המבקש, אישר בית המשפט המחוזי את קביעת הערכאה הראשונה כי הטענות שהעלה המבקש הינן סתמיות וכלליות, ואינן מעלות הגנה, ולו לכאורה, וכי מחקירתו הנגדית עולה כי הגנת המבקש הינה הגנת בדים.

6.בבקשתו לפנינו, לא טרח המבקש לצרף את בקשתו המקורית לרשות להגן ואת התצהיר הנילווה לה. כן לא צירף לבקשתו את תביעת הבנק בסדר דין מקוצר ואת הנספחים לבקשה זו. ברי, כי במציאות זו לא ניתן להשוות בין טיעוניו בבקשת רשות הערעור שלפנינו לבין תוכן הגנתו בפני התביעה בסדר דין מקוצר, ותוצאות מחדל דיוני זה רובצות, מטבע הדברים, על המבקש עצמו.

מעבר לכך, המבקש חוזר על טיעונים שהעלה בפני הערכאות הקודמות, אשר אינם מעמידים עילה המצדיקה בירור בפני ערכאה שלישית. אין בפנינו שאלה משפטית או ציבורית בעלת אופי כללי החורג מעניינם הפרטני של הצדדים, ומשכך אין מקום להיענות לבקשה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) פד"י לו(3) 123; רע"א 563/98 בכר נ' בנק אוצר החיל , תק' על' 98(1) 520). טענותיו של המבקש כי מעולם לא הזמין כרטיס אשראי, כרטיס כספומט, או פנקס שיקים, אף שחוייב בגינם בחשבון הבנק הינן טענות עובדתיות שאין מקומן להידון בערכאה זו. טענתו הנוספת של המבקש לפיה אין לקבוע את חובו לבנק בהתבסס על הסכם ניהול החשבון ודפי החשבון בלבד, המצויים בשליטתו הבלעדית של הבנק, גם היא אינה מצדיקה רשות ערעור, ולו מן הטעם כי על פי ההלכה הפסוקה, הסכמת לקוח בחוזה עם הבנק כי חשבונות הבנק ישמשו הוכחה מכרעת נגד הלקוח מעמידות חובה על הלקוח לסתור את נכונות החשבון, ואם לא עשה כן, ולו לכאורה, לא תקום לו זכות להתגונן (ע"א 141/67 אביאל נ' בנק קרדיט בע"מ , פד"י כא(1) 480, 483; ע"א 168/84 אלקלעי נ' בנק אוצר החיל , פד"י מ(2) 322). טענתו של המבקש כי פעולות בחשבונו נעשו ללא הרשאתו וללא ידיעתו נותרה טענה בעלמא ובלא ביסוס ולפיכך לא נמצאה עילה לסטות מנתוני חשבון הבנק שהערכאות הקודמות ראו בהם הוכחה מכרעת להיקף החוב.

דין הבקשה להידחות.