רע"א 759/99 אברהם הורביץ נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה נדחה עררו של העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה לפסול את העורר מלהחזיק רשיון נהיגה עד לתום בירור משפטו.

המעשה בקצרה: העורר נהג מכונית בשעות הערב ופגע בהולכת רגל שחצתה את הכביש. כתוצאה מן הפגיעה נגרם מותה של הולכת הרגל. לאחר החקירה הראשונית הוחזר לעורר רשיון הנהיגה שלו והוא המשיך לנהוג עוד חמישה חודשים. משהושלמה החקירה הוגש נגד העורר כתב אישום בעבירה של גרימת מוות לבית המשפט לתעבורה. לבקשת המדינה החליט בית המשפט לתעבורה לפסול את רשיון הנהיגה של העורר, בהתאם לסעיף 46 לפקודת התעבורה. בעשותו כן קיבל בית המשפט לתעבורה את עמדת המאשימה כי נסיבות אירוע התאונה מעידות על העורר כי בנהיגתו הוא עלול לסכן את שלום הציבור. בית המשפט המחוזי, שלפניו השיג העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה, אימץ קביעה זו.

אני סבור שהערר בדין יסודו. על מסוכנותו של נהג שהיה מעורב בתאונת דרכים ניתן ללמוד מעברו של הנהג וכן מנסיבות האירוע הספציפי שבגינו הועמד לדין. במקרהו של העורר, אין חולקין כי עברו אינו מעיד עליו כי הוא נהג מסוכן. נהפוך הוא: כפי שקבעו ערכאות קמא, העורר הוא נהג מקצועי הנוהג כלי רכב יותר מ20- שנה. יש לחובתו מספר אישומים של עבירות קודמות, כולן ברירות קנס, ומעולם לא הואשם בגרימת תאונה כלשהי. יתר על-כן, גם בחמשת החודשים שלאחר אירוע התאונה נשוא האשמתו, בהם המשיך לנהוג, לא נזקפו לחובתו עבירות.

בית המשפט לתעבורה, כאמור, קבע כי די בנסיבות אירוע התאונה נשוא האישום כדי להוביל למסקנה שיש לפסול את רשיון הנהיגה של העורר בשל הצורך למנוע סיכון לציבור. מטיעוני באות-כוח הצדדים, אודות נסיבות אירוע התאונה, עולה בבירור כי ההכרעה בשאלת אשמתו של העורר תהיה תלויה בבחינת האמינות של גירסתו לעומת אמינות גירסתה של עדת הראיה היחידה שנכחה בזירת האירוע. מבלי להיכנס לפרטים ניתן לציין, כי זולת שתי הגירסות הללו אין, ככל הנראה, חומר ראיה בעל ערך, שבית המשפט לתעבורה יוכל להסתמך עליו.

בנסיבות אלה היה זה, לדעתי, מרחיק לכת לחומרה לקבוע לחובת העורר כי הוא נהג המסכן את שלום הציבור לפני שבית המשפט לתעבורה הכריע בשאלת אשמתו.

הערר מתקבל. החלטות בתי המשפט קמא מתבטלות. בית המשפט לתעבורה יחזיר לעורר את רשיונו.