רע"א 7604/09 עזבון המנוח ויינזילבר קרול ז"ל נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים ש' דברת, נ' הנדל וא' ואגו) שניתן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופטת ט' שחף).

מר ויינזילבר קרול ז"ל (להלן: המנוח ), שעזבונו הוא המבקש בבקשה שלפנינו (להלן: המבקש ), נפגע בתאונת דרכים ביום 16.2.01 בהיותו בן 79 שנה. הוא הגיש לבית משפט השלום תביעה כנגד המשיבות, מבטחות הרכב, לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. למרבה הצער, נפטר המנוח כחודשיים לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט השלום.

לאחר התאונה הובהל המנוח לבית חולים, שם אובחן כסובל מחבלת ראש, דמם תת עכבישי, מספר שברים באזור הגולגולת, הסינוס הפרונטלי והאף. עוד אובחן הוא כסובל משברים בצלעות בבית החזה השמאלי, בעצמות הירך והשוק וכן בחוליה בעמוד השדרה. המנוח נותח ברגליו לקיבוע השברים. בעקבות הניתוחים התדרדר מצבו ההכרתי והוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ. במסגרת אשפוזו סבל מזיהום ודלקת ריאות דו צדדית ונזקק גם להנשמה מלאכותית. המנוח היה מאושפז בבית החולים עד ליום 4.4.2001 ומשם הועבר לשיקום בבית החולים "לוינשטיין", שם שהה עד יום 6.9.2001. עם שחרורו מבית החולים "לוינשטיין" עבר המנוח להתגורר בדיור מוגן בבית אבות בבאר-שבע.

2.

בית משפט השלום קבע למנוח נכות בגין התאונה בתחומים שונים בשיעור כולל של 31.6%. בית המשפט חייב את המשיבות בתשלום פיצוי למנוח בסך 643,116 ש"ח על פי הפירוט שלהלן: 218,196 ש"ח בגין שהותו בבית אבות במשך 36 חודשים לתקופה שמיום 1.9.01 ועד 31.8.04 לפי עלות של 6,061 ש"ח לחודש;

72,720

ש"ח בגין שהותו בבית אבות למשך 36 חודשים נוספים, לפי

שליש מהעלות בסך 2,020 ש"ח לחודש; 37,200 ש"ח הפסד השתכרות בעתיד; 75,000 ש"ח בגין עזרת הזולת; 30,000 ש"ח בגין עזרת מיטיבים; 95,000 ש"ח בגין ניידות והוצאות רפואיות;

106,000 ש"ח בגין פיצוי לא ממוני. הצדדים שניהם ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

3.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבות ודחה את הערעור שכנגד שהוגש מטעם המבקש. הדיון התמקד בעיקרו בשאלה אם מצבו הרפואי של המנוח לאחר התאונה בה היה מעורב, הצדיק שהות כה ארוכה בבית האבות. המנוח, כך הוברר, התגורר לפני התאונה עם בתו וחתנו ב"חוות בודדים", הממוקמת על גבעת טרשים בנגב. בית המשפט המחוזי עמד על כך שלא מצא בחומר הרפואי ובפסק דינו של בית משפט השלום אינדיקציה לצורך הרפואי בשיכונו של המנוח בבית אבות. המנוח לא הוגדר כסיעודי או כחולה נזקק בשל התאונה. לא היתה בפני בית המשפט חוות דעת שיקומית ואף לא הובאה ראיה לצרכיו של המנוח המצדיקים שהות בבית האבות. עוד צוין, כי כנקודת מוצא, צריך היה לשקם את המנוח במקום בו התגורר טרם התאונה. הובהר שגם בתו של המנוח נפגעה באותה תאונה ושהמשיבות פיצו אותה עבור התאמת המקום למגוריה. לאור האמור, נקבע כי "ניתן היה להתאים המקום למגורי המשיב [המנוח] זה מכבר ובכך לייתר את הצורך בשהות בבית האבות, ולכן בפרק זמן של שנה די והותר כדי להתאים המתחם באופן שהמשיב [המנוח] יוכל להתהלך בו, אך אין כל הצדקה רפואית או שיקומית לשהותו בדיור מוגן". לבסוף, הניח בית המשפט כי גם אלמלא התאונה, היה המנוח נדרש, בשלב מסוים, לעזוב את מגוריו בחווה ולעבור לגור בדיור מוגן. החזרת המצב לקדמותו, כך צוין, אין פירושה הכבדה בלתי סבירה על קופת המבטח. יש לבחון את מצבו של המנוח בהתייחס למגוריו לפני התאונה ולא למצב של שדרוג שאין לו כל קשר לתאונה. לאור האמור, נקבע כי לא היה מקום לפסוק למנוח בגין שהות בבית אבות מעבר לשנה לאחר התאונה, שכן די היה בתקופה זו כדי להתאים את מקום מגוריו לצרכיו.

בנוסף, קבע בית המשפט כי הפיצוי שנפסק למנוח בפריט של עזרת הזולת (75,000 ש"ח) לעבר ולעתיד וכן לגבי ניידות (75,000 ש"ח) נפסק מבלי שהוצגו קבלות לגבי העבר ולא הוכח הנזק המיוחד. בהעדר ראיות לגבי הנזקים המיוחדים בעבר, נקבע כי הפיצוי בגין שני פרמטרים אלה יופחת ויעמוד על סך של 80,000 ש"ח. בסיכומם של דברים הועמד אפוא הפיצוי על סכום של 345,932 ש"ח.

5.

המבקש טוען כי בקשתו מעוררת שאלה משפטית חשובה החורגת מעניינו האישי. הוא סבור כי בית המשפט המחוזי שגה משלא פסק למנוח פיצוי בראש הנזק של התאמת דיור מעבר לשנה הראשונה ושלל ממנו את הפיצוי לו היה זכאי. המבקש שב ומדגיש כי הצורך במעבר לבית האבות נבע מהתאונה גרידא, שכן המנוח לא יכול היה, בשל פגיעתו הקשה, לשוב ולהתגורר בחווה ונכפה עליו הצורך בדיור הולם דוגמת הדיור המוגן בבית האבות. עוד טוען המבקש כי בית המשפט שגה בכך שלא הוסיף על סכום הפיצוי שנפסק בפסק הדין שכר טרחת עורך דין ומע"מ כמקובל על פי דין.

המשיבות מצידן טוענות כי המקרה הנדון אינו מצדיק מתן רשות ערעור. המשיבות סומכות ידיהן על נימוקי בית המשפט המחוזי. בנוסף טוענות הן כי בית משפט השלום התעלם מכך שבכתב התביעה כלל לא נתבע פיצוי עבור מימון שהות בבית אבות ו/או התאמת דיור, וזאת חרף התנגדותן להרחבת החזית. לבסוף, טוענות המשיבות כי הסכום שפסק בית המשפט המחוזי למנוח נמוך מהסכומים ששולמו על ידן כתשלומים תכופים ולפיכך משמעות הדבר היא שהתביעה נדחתה. לאור האמור, כך טוענות המשיבות, לא היה מקום לפסוק למבקש שכר טרחת עורך דין ומע"מ.

6.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. המקרה הנדון אינו מעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה דיון בגלגול שלישי. אף לגופם של דברים אציין כי נוכח התשתית העובדתית עליה עמד בית המשפט המחוזי (המנוח לא הוגדר כסיעודי או כחולה נזקק לאחר התאונה; לא הובאה בפני בית המשפט חוות דעת שיקומית ואף לא נתבקשה כזו; לא נשקלה אפשרות התאמת מתחם מגוריו של המנוח למגוריו לאחר התאונה; והקביעה שהמנוח היה עובר ממילא ובלא קשר לתאונה להתגורר בבית אבות) – לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו.

בשולי החלטה זו יוער כי תמוה הדבר כי הצדדים בחרו שלא להתייחס היום לשאלה אם יש נפקות ממשית ומעשית למחלוקת ביניהם לאור העובדה המצערת שהמנוח נפטר זמן קצר לאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום.

אשר על כן הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבות בסך 5,000 ש"ח.