רע"א 761/10 אמיר בוקס נ. קבוצת וילנאי לשיווק בע"מ

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (כב' השופטת ר' לבהר-שרון ), אשר דחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' השופטת ע' רביד ) לחייב את המבקש ואת המשיבה 2 (להלן: פסיגים

או החברה ) לשלם, ביחד ולחוד, למשיבה 1 (להלן: קבוצת וילנאי ) את הסכום הנתבע.

1.

ביום 29.3.2005 התקשרה פסיגים עם המבקש בהסכם השקעה לשיווק משקה חדש, אשר פותח על-ידי המשיב 3, שהיה באותה עת בעל המניות היחיד בחברה ומנהלה. ההסכם כלל התחייבות של פסיגים להעברת שליש ממניותיה למבקש בהתקיים תנאים מסוימים, כשבתקופת הביניים תוחזקנה המניות בנאמנות על-ידי בא-כוח פסיגים ועל-ידי המשיב 3. כחודש לאחר מכן, התקשרה פסיגים עם קבוצת וילנאי בהסכם למתן שירותי ייעוץ ופרסום בנוגע לשיווק המשקה החדש. לאחר שהיוזמה העסקית נקלעה לקשיים, הודיעה פסיגים לקבוצת וילנאי בחודש יולי 2005 על רצונה להפסיק את ההתקשרות עמה ושילמה לה שכר חלקי בלבד. קבוצת וילנאי הגישה תביעה לבית המשפט השלום נגד פסיגים בגין יתרת השכר ותשלומים נוספים המגיעים לה, וביקשה בתוך כך לחייב באופן אישי את המבקש ואת מעיין שהינם – לשיטת קבוצת וילנאי – בעלי מניות בפסיגים, הן בדרך של הרמת מסך ההתאגדות, הן מכוח אחריות אישית של השניים כלפי קבוצת וילנאי.

2.

בית המשפט השלום קיבל את תביעתה של קבוצת וילנאי לתשלום יתרת השכר והתשלומים הנוספים, וכן קיבל את בקשתה להטלת חיוב אישי על המבקש. יצוין כי התביעה להטיל חיוב אישי על המשיב 3 נדחתה. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור בפני בית המשפט המחוזי, אשר דחה, כאמור, את הערעור, וקבע כי על המבקש מוטל חיוב אישי – כבעל מניות בפסיגים שלגביו התקיימו העילות להרמת מסך – ולחלופין מכוח אחריותו האישית כאורגן ונושא משרה בחברה, כמי ששימש מנהלה של פסיגים – לפי הנטען – בעת ההתקשרות מול קבוצת וילנאי.

נגד פסק דין זה מופנית בקשת רשות הערעור שלפניי, שבגדריה טוען המבקש כי החלטת בית המשפט קמא לחייבו באופן אישי בחובותיה של פסיגים מכוח הרמת מסך הינה שגויה, שכן שהוא לא החזיק במניות החברה בשום שלב ואף לא היה זכאי לעשות כן, בסופו של דבר, על רקע פסק בוררות שניתן במחלוקת בינו לבין פסיגים והמשיב 3. כמו-כן, טוען המבקש כי אפילו היה בעל מניות, לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק לביצוע הרמת מסך. המבקש מוסיף וטוען כי להחלטת בית המשפט קמא לחייבו באופן אישי הגם שלא החזיק מניות בפועל קיימות השלכות משפטיות רחבות ובעייתיות ביחס לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. יתר על כן, חולק המבקש על קביעת בית המשפט קמא כי יש להטיל עליו אחריות אישית מתוקף היותו נושא משרה בחברה, זאת משום שככל שאמנם הופרה חובת תום הלב על-ידו כפי שטענה קבוצת וילנאי, הרי שלכל היותר היה זה בשלב קיום החוזה ולא בשלב המשא ומתן לכריתתו, ומשכך אין מקום להטיל עליו חבות אישית.

בהתאם להחלטתי, הגישו המשיבים את תגובתם לבקשה. המשיבים 2 ו-3 טענו כי אין בבקשה כל התייחסות לאמור בפסק הדין בעניינם, ולכן לא מצאו לנכון להגיב לטענות המבקש לגופן. המשיבה 1 טענה כי פסיקתו של בית המשפט קמא בדין יסודה; כי חלק מן הטענות שעולות בבקשה נטענות לראשונה בפני בית משפט זה; וכי אין בבקשה עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי". בנסיבות העניין, לא ראיתי להיעתר לבקשת המבקש להגשת תשובה לתגובה.

3.

דין הבקשה להידחות. הטענות אשר מועלות בבקשה הינן טענות עובדתיות. הלכה היא כי בית משפט שלערעור ימעט להתערב בשאלות שבעובדה, לא כל שכן כאשר מדובר בבקשה לערעור בגלגול שלישי. על אף ניסיונותיו של המבקש לטעון כי מדובר בשאלה משפטית בעלת השלכות משפטיות רחבות על מוסד התאגיד, לא אלה הם פני הדברים. בית המשפט קמא אישר את קביעת בית משפט השלום כי המבקש היה בעל מניות בעת הרלוונטית, גם אם לא החזיק בהן בפועל ונרשם כדין, וזאת בין היתר משום שהוא נמנע מעשות כן במתכוון על-מנת להימנע מחיובו האישי. בית המשפט הוסיף והטיל על המבקש אחריות אישית בגין התנהגות בחוסר תום לב. קביעותיו של

בית המשפט קמא מתייחסות לנסיבותיו הפרטניות של המקרה וליחסים בין הצדדים שבו ואינן מעוררות שאלה כללית המצדיקה מתן רשות ערעור (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

דין הבקשה להידחות אפוא.

המבקש ישלם למשיבה 1 שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ ולמשיבים 2 ו-3 (ביחד) שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.