רע"א 7613/97 מדינת ישראל נ. חנניה רוש (הרוש)

זוהי בקשה שניה של המדינה להארכת מעצרו של המשיב לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- (לפנים סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב1982-).

ביום 27.10.96 הוגש נגד המשיב כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (תפ"ח 123/96), בו הוא הואשם בביצוע עבירות של רצח וקשירת קשר לביצוע פשע (שוד).

ביום 8.2.97 נעצר אחיו של המשיב - יצחק רוש - לאחר שהיה בבריחה במשך כחצי שנה. על פי טענת המבקשת ביצע האח יצחק ביום 23.8.96 בצוותא עם המשיב ניסיון שוד שבמהלכו גרמו השניים למותו של קורבן השוד - בעל חנות תכשיטים בראשון לציון. על פי הנטען בכתב האישום האח יצחק הוא זה שנכנס לחנות ודקר את המנוח במספר רב של דקירות סכין ואילו המשיב נשאר מחוץ לחנות כדי לאבטח את אחיו.

לאחר שהוגש כתב אישום נגד האח יצחק, אוחדו שני התיקים ומאז התנהל הדיון של שני האחים במאוחד בפני אותו הרכב שופטים.

ביום 8.12.96 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים במשפטו וביום 22.10.97 הסתיימה שנה למעצרו. גם האח יצחק נעצר עד תום ההליכים נגדו אך אין ההחלטה הנוכחית עוסקת בעניינו.

בתחילת הדיון בעניינו של המשיב, ועוד בטרם נעצר אחיו יצחק, נקבעו ארבעה מועדי הוכחות לחודש יוני 1997, בהם נשמעו מרבית עדי התביעה, עשרים ושמונה במספר. עוד בישיבה מיום 23.6.97, האחרונה מבין ארבעת הישיבות הנזכרות ומתוך צפייה שעתידה להיות הפסקה מאונס במשפט בשל פגרת בתי המשפט הקרבה ומשום העובדה שבחודשים ספטמבר - אוקטובר 1997 עתיד היה בית המשפט שלא לשבת לדין בהרכבו המקורי - הצהיר סניגורו המלומד של המשיב על הסכמתו מראש להאריך בבוא היום את מעצרו של המשיב מעבר לתקופת השנה (ראה עמוד 132 לפרוטוקול).

ביום 22.10.97 הוארך לראשונה מעצרו של המשיב לתקופה של שלושה חודשים.

ישיבות בית המשפט בעניינו של המשיב התחדשו בתחילת חודש נובמבר 1997. במהלך החודשים נובמבר - דצמבר 1997 הסתיימה פרשת התביעה, נשמעו עדי ההגנה וכן סיכומי התביעה.

ביום 4.1.98 נשמעו סיכומי ההגנה והסניגור המלומד הורשה להשלים תוך ימים ספורים את סיכומיו בכתב. כאמור ביום 22.10.97 הסתיימה תקופה הארכת המעצר הראשונה.

בקשת המבקשת היא להעניק ארכה נוספת בת שלושה חודשים (החל מיום 1.1.98!) מתוך הנחה סבירה שמשפטו של המשיב (ושל אחיו יצחק) עתיד להסתיים במתן פסק דין תוך תקופה זו.

בא כוח המשיב מתנגד נמרצות להארכת מעצרו של המשיב. לטענתו אין לתלות את האשם בשולחו, על כך שהדיונים הסתיימו רק לאחרונה ממש. את טיעונו הוא מבסס על כך שמצוות המחוקק היא שנאשם ישוחרר בתום שנה למעצרו (כיום תשעה חודשים!) וכי הסמכות המסורה לבית משפט זה על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996-, היא להארכת מעצר במקרים חריגים בלבד ורק כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

אין עוררין על כך כי עקרונית "ישנו אינטרס ציבורי רב ערך בדאגה לוודא, שחירותו של אדם, אף אם חשוד הוא בביצוע עבירות פליליות, לא תישלל מעבר לתקופה שהמחוקק קבע אותה בתור תקופה סבירה... ושבית המשפט לא יסטה ממנה בקלות וכדבר שבשגרה..." (ב"ש 49/86 מדינת ישראל נגד בן שושן ואח' פ"ד מ' (1) 165, 167). מאידך קיים גם "האינטרס הציבורי בעשיית דין ומשפט ובשמירה על בטחון הציבור" (בש"פ 3360/94 מדינת ישראל נגד אלון ואח' פ"ד מח' (3) 518, 521).

כדי להחליט בשאלה אם ראוי להאריך את המעצר מעבר לתקופה הסטטוטורית, שנקבעה בחוק "יש לשקול אם הטעמים שהצדיקו את המעצר, הם בעוצמה המספקת להארכתו מעבר לשנה. החשובים בשיקולים, בדומה לשיקולים הנשקלים בבקשה למעצר עד תום ההליכים, הם חומרת העבירה והסכנה הצפויה לציבור משחרורו של הנאשם" (בש"פ 3668/93 מדינת ישראל נגד קידרון פ"ד מז' (3) 529, 532).

השיקולים הנוספים שיש לשקלל בענייננו, הם: חומרת העונש הצפוי אם המשיב ימצא אשם בדינו; החשש מפני הימלטות מן הדין אם ישוחרר מן המעצר והאם הדיון התנהל ביעילות הראויה (בש"פ 6616/95 מדינת ישראל נגד שאהין ואח' פ"ד מט' (4) 796, 802-803). חשיבות מירבית יש גם לזמן המשוער שנותר לסיום המשפט (בש"פ 307/82 מדינת ישראל נגד אברג'ל פ"ד לו' (2) 640, 643-644; ב"ש 422/82 מדינת ישראל נגד גורמן פ"ד לו' (3) 27, 29).

נראית לי עמדת המדינה לפיה קיימת הצדקה להארכה נוספת של תקופת המעצר. הטעמים שהצדיקו את החזקת המשיב במעצר עד תום משפטו, היינו חומרת העבירה (רצח), בטחון הציבור, החשש להימלטות מן הדין ועברו הפלילי המכביד, עומדים בעינם גם עתה. שחרור המשיב, לעת הזו, אינה יכולה לקדם כראוי את הסיכונים האמורים.

לחשש מהימלטות מן הדין יש אכן על מה לסמוך. המשיב הסתתר מפני המשטרה במשך שבועיים לאחר הרצח ונעצר רק באקראי. אחיו יצחק אותר רק ששה חודשים אחרי הרצח. על כרחך אתה אומר כי "בעימות שבין הנקיטה במעצר דווקא לקידום פניו של סיכון ההימלטות מן הדין, לבין החובה להקטין ככל שניתן את מידת הפגיעה בזכות היסוד של חירות הפרט - עדיין גובר השיקול הראשון" (בש"פ 4741/97 מדינת ישראל נגד תוהמי אפרים ואח' - טרם פורסם).

אשר לשאלת התמשכות הדיון בערכאה קמא, נחה דעתי מתיאור ההשתלשלות הדיונית בכתב בבקשה ומעיון בחומר הדיוני עצמו, כי נעשה מאמץ רב וראוי לסיים את הדיונים בתוך מסגרת הזמן הקבוע בחוק ובתקופת ההארכה הראשונה. ככלל, אין גם לבוא חשבון עם הצדדים עצמם בנקודה זו.

יוצא מכלל זה היה סרובו של הנאשם הנוסף להעיד בהגיע תורו, בטענה כי טרם קיבל לידיו את הקלטות של התמלילים שהיו מוצגים בתיק המשפטי. סרוב זה גרם לדחייה בלתי צפויה של שבועיים ימים. בנסיבות הענין היתה זו תקופה משמעותית. דחייה מאולצת זו לא היתה לרוחו של הסניגור המלומד והוא טרח להתנצל על כך בבית המשפט (ראה עמ' 186 לפרוטוקול).

סיכומו של דבר:

מועד סיומו הצפוי של המשפט הוא מרכיב יסודי וחיוני בגיבוש האיזון בין האינטרסים המנוגדים של זכות הנאשם לחירות לעומת הסכנה לביטחון הציבור (בש"פ 10/98 מדינת ישראל נגד אחמד עריד בן דיב ואח' - טרם פורסם). משנסתיימו בימים אלה כל הדיונים ובית המשפט פרש לכתיבת פסק-דינו ניתן להניח, במידה של קרוב לודאי, כי פסק-הדין אכן ינתן במהלך תקופת המעצר הנוספת.

טעם עיקרי זה בנוסף לשיקולים כבדי המשקל שהובאו לעיל, מצדיקים קבלת הבקשה.

אשר על כן מחליט אני להאריך את מעצרו של המשיב בשלושה חודשים נוספים מיום 1.1.98 (כמבוקש בבקשה) או עד למתן פסק דין בעניינו, הכול לפי המועד המוקדם יותר.