רע"א 7627/15 הולילנד תיירות (1992) בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנוון ולבניה י

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 31560-10-13, כב' השופט ר' וינוגרד ) במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לדחות על הסף תביעה שהוגשה כנגדם על ידי משיבה 1 (להלן: המשיבה ) מחמת התיישנות.

1.

משיבה 1 הגישה תביעה בבית המשפט המחוזי כנגד המבקשים וכנגד משיבות 2 ו-3, אשר עוסקת בנסיבות כריתתו של הסכם היטל השבחה (להלן: ההסכם ) שנכרת בשנת 1999 ונוגע במקרקעין הידועים כ"פרויקט הולילנד" (להלן: הפרויקט ). טענתה העיקרית של המשיבה היא שטרם החתימה על ההסכם ובמהלכו, המבקשת הציגה בפניה מצג שווא באשר למועד מימוש המקרקעין, ובכך הביאה את המשיבה להפחתת היטל ההשבחה שנגבה ממנה. המבקשת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה כי עילת התובענה התיישנה. במסגרת הדיון בבקשה בפני בית המשפט המחוזי נפלה מחלוקת באשר למועד גילוי התרמית הנטענת. בעוד המשיבה טענה כי נודע לה לראשונה על העובדות הנוגעות לתרמית וההונאה בה נקטה המבקשת רק בשנת 2012, וזאת במסגרת עדותו של עד המדינה בהליך הפלילי שהתנהל בעניין הפרויקט, המבקשת טענה כי המשיבה ידעה על עובדות אלה בזמן עריכת ההסכם. לביסוס טענותיה, הפנתה המבקשת לשורה של ראיות אשר מצביעות לטענתה על ידיעה זו, ביניהן: התכתבויות פנימיות של גורמים בעירייה במועדים הרלוונטיים; טענות שהועלו על ידי המשיבה בכתבי טענותיה; ועדויות מההליך הפלילי שהתנהל בהקשר לפרויקט, ביניהן העדות עליה נסמכת המשיבה בתביעתה.

2.

לצורך ההכרעה בבקשה זו, המיקוד יהא בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשכ"ה-1965, בנוסחו הקודם החל על המקרה, אשר עוסק בעילת תרמית או הונאה. בכוחו של סעיף זה לדחות את תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות. לצורך סעיף זה די בהוכחת העדר ידיעה ממשית וסובייקטיבית לתרמית או ההונאה שמהווה את עילת התביעה. בית המשפט המחוזי קבע בענייננו כי מאחר ולא ניתן לקבוע כי ידיעה סובייקטיבית מעין זו היתה למשיבה עד לשנת 2012, על אף שידיעה אובייקטיבית ניתן לייחס לה, הרי שמתקיימים תנאיו של סעיף 7 לחוק והתביעה לא התיישנה.

המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט קמא בכך שעל אף מכלול הראיות שהוצגו, קבע כי ידיעה ממשית וסובייקטיבית לא היתה למשיבה בעת עריכת ההסכם, או לכל המאוחר מספר חודשים לאחריו, בהתגלות עובדות חדשות. משיבה 3 מצטרפת לטענותיה של המבקשת, ואילו משיבה 1 סומכת ידה על החלטתו של בית המשפט קמא.

3.

ההכרעה בבקשה למתן רשות ערעור תלויה בין היתר במהות ההחלטה מושא הבקשה ואף סופיותה. בראייה זו, נקודת המבט תפנה לשני צמתים. הראשון, קביעת בית המשפט קמא כי על סמך החומר שהוצג אין מקום לקבוע כי התביעה התיישנה בשלב זה, שהוא תחילת ההליך. לאמור – לאחר בחינת טענות הצדדים, מצא כי התשתית העובדתית שהציגו הצדדים לא מספיקה לצורך קביעה, כבר בשלב זה, כי המשיבה ידעה באופן ממשי וסובייקטיבי על התרמית במועדים קודמים לשנת 2012. אין די במצרף ראיות נסיבתיות ומרמזות כדי להראות העדר ידיעה סובייקטיבית וממשית. רף הידיעה גבוה הוא, ותואם את אופייה של עילת התרמית כעילה המתמקדת במרומה, הוא התובע. משכך, מצאתי כי נכון לשלב זה, לא התיישנה התביעה, והחלטתו של בית המשפט קמא בדין יסודה. הצומת השני, מופנה להמשך המשפט עד לסיומו. בהחלטתו, הדגיש בית המשפט המחוזי כי קביעתו לפיה התביעה לא התיישנה נכונה לשלב זה של ההליך בלבד, בעניין שאלת דחייתה של התביעה על הסף. אין בכך בכדי לקבוע מסמרות באשר להליך העיקרי, במסגרתו תתברר, בין היתר, גם סוגיית ידיעתה של המשיבה על התרמית הנטענת במועדים הרלוונטיים.

הנה כי כן, מנקודת מבטם של שני הצמתים אין מקום להיעתר לבקשה. נכונותו של בית המשפט המחוזי לבחון את העניין לאחר בירור מקיף מלמדת כי באי סילוק התביעה על הסף אין בכדי לשים סוף פסוק על הסוגיה.

אחרון, לא מצאתי להיעתר לבקשת המבקשים לתקן את הבקשה למתן רשות ערעור, תוך התייחסות לתיקון של סעיף 7 לחוק ההתיישנות. ראשית, לא ברור מדוע טענה זו לא הועלתה מלכתחילה, ושנית, עולה כי מדובר בתיקון מאוחר שאינו בר תחולה על המקרה. נראה כי שתי ההערות קשורות זו בזו ולמעשה השנייה מסבירה את הראשונה.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות משיבה 1 ושכר טרחת עורך דין בסך 7500 ₪.