פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
בש"פ 7647/00
בפני: כבוד
השופט מ' חשין
העורר: בשארה
חינוואי
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערר על החלטת בית משפט השלום
בתל-אביב-יפו מיום 24.9.2000 בב"ש 92129/00 שניתנה על ידי כבוד השופטת רות
לבהר-שרון
תאריך
הישיבה: כ"ז בתשרי התשס"א (26.10.2000)
בשם
העורר: עו"ד אילון אורון
בשם
המשיבה: עו"ד מאיה חדד
ה
ח ל ט ה
העורר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של גרימת מוות תוך נהיגת רכב ברשלנות - עבירה כהגדרתה בסעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (חוק העונשין) בהקשר לסעיפים 40 ו64- לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (פקודת התעבורה), והפקרה אחרי פגיעה, עבירה כהגדרתה בסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה.
התאונה הקטלנית בה היה מעורב העורר - אשר נהג ברכב שגרם למותו של המנוח - אירעה ביום 25 בספטמבר 1999, ומיד בסמוך לאחר-מכן נפסל העורר בפסילה מינהלית מהחזיק ברשיון נהיגה. לאחר מספר חודשים, ביום 1 בדצמבר 1999, הוגש כתב-האישום נגד העורר, וביום 9 בינואר 2000 החליט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב - כסמכותו בסעיף 47(ט) לפקודת התעבורה - להאריך את פסילתו של העורר מהחזיק רשיון נהיגה עד לתום ההליכים במשפטו.
עברו-חלפו כתשעה חודשים, וביום 12 בספטמבר 2000 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה לפוסלו מהחזיק ברשיון נהיגה עד תום ההליכים. בקשה זו באה לפני כבוד השופטת רות לבהר-שרון, וביום 24 בספטמבר החליטה השופטת לדחות את הבקשה.
על החלטה זו האחרונה הערר שלפני.
אין חולקים על סמכותו של בית-משפט לבטל את החלטת הפסילה, והוא כהוראת סעיף 49 לפקודת התעבורה. הוראת סעיף 49 זו מפנה אל ההליך של עיון חוזר בדרכו של חוק סדר הדין הפלילי, והשאלה הנשאלת היא אפוא אם "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה" (סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-). בא-כוח העורר טוען כי אכן ראוי הוא מרשו שפסילתו מהחזיק ברשיון נהיגה תבוטל, באשר נתקיימו התנאים הנדרשים לעיון חוזר.
ראשית לכל, ראוי שניתן את דעתנו למשך זמן הפסילה. החלטת הפסילה הראשונה ניתנה, כאמור לעיל, בסוף חודש ספטמבר 1999, וכיום מצויים אנו בסוף חודש אוקטובר 2000. פירוש הדברים הוא, שהחלטת הפסלות עומדת כשלושה-עשר חודשים. אם נוסיף לכך כי שמיעת משפטו של העורר קבועה עתה לשני מועדים בחודש ינואר 2001, יימצא לנו כי עד לשמיעת ההוכחות יעברו כחמישה-עשר חודשים וחצי מאז תחילת הפסילה. כל זאת, בלא שנדע אם המשפט יסתיים באותם שני מועדים שנקבעו לו, ואם הכרעת-הדין תינתן בסמוך לאחר-מכן. השאלה היא אפוא אם שלילה ארוכת-טווח זו לאדם שפרנסתו כרוכה בנהיגה ברכב הינה סבירה בנסיבות העניין.
כהוראת סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה, מוסמך בית-משפט לפסול אדם מהחזיק ברשיון נהיגה עד לגמר בירור הדין בעניינו. מוסיף ומורנו סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה, כי אם עברו שישה חודשים מיום שנפסל בעל רשיון לפי סעיף 47 "ולא ניתן פסק-דין לגבי המעשה או המחדל שבגללם נפסל - בטלה הפסילה, אם לא הורה בית-המשפט הוראה אחרת." צירוף שתי הוראות אלו זו אל זו - זו הוראה שבסעיף 47(ט) וזו הוראה שבסעיף 50(ב) - תלמדנו, כי פסילה עד תום ההליכים על דרך הסתם תפקע מאליה כעבור שישה חודשים. ראו בג"ץ 658/84 הולנד נ' שופט בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו , פ"ד לט (2) 524, 527-526 (מפי המשנה לנשיא מ' בן-פורת). ואולם הפסילה לא תפקע, כהוראת סעיף 50(ב), אם "הורה בית-המשפט הוראה אחרת", והוא, כמובן, אם אותה "הוראה אחרת" נעשתה בכוונת-מכוון ולאחר שיקול.
בענייננו שלנו החליט בית-המשפט ביום 9 בינואר 2000 לפסול את העורר מהחזיק ברשיון נהיגה "עד תום ההליכים ואף מעבר לתקופה של 6 חודשים". לא אכפור בסמכותו של בית-המשפט להחליט כפי שהחליט; אך החלטה מעין החלטה זו שעשה - כך על החלק - לפסול אדם מהחזיק ברשיון נהיגה "אף מעבר לתקופה של 6 חודשים", קשתה עליי. האמנם נתכוון בית-המשפט לפסול את העורר מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 3 שנים? של 4 שנים? של 5 שנים? אכן, בית-המשפט רשאי היה להניח כי משפטו של העורר לא יימשך זמן כה רב; דומה עם זאת, כי פסילה לתקופה בלתי-קצובה מראש אינה החלטה ראוייה. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שבאמור המחוקק, בסעיף 50(ב) לפקודת התעבורה, כי פסילה עד תום ההליכים על דרך הסתם תפקע כעבור 6 חודשים, מסתמא סבר כי משפטו של הנפסל יסתיים תוך 6 חודשים, או, לחלופין: כי תקופת 6 חודשים הינה תקופה סבירה לפסילת רשיון, ואילו פסילה לתקופה ארוכה ממנה, נדרשים לה נימוקים מיוחדים.
בין כך ובין אחרת, ראוי לנו כי נקרצף את הירוקת שעלתה על הוראת סעיף 50(ב), וכי בתי-המשפט לא יפסלו אדם מהחזיק ברשיון נהיגה מעבר לתקופה של 6 חודשים, אלא לאחר שנתנו דעתם לנסיבותיו של העניין, ותוך שישקלו קביעתה של תקופה קצובה לפסילה. אכן, הוראת סעיף 47(ט) מדברת על סמכותו של בית-משפט להאריך תקופת פסילה "עד לגמר בירור הדין"; אין היא מדברת על פסילה לתקופה קצובה הפחותה מהתקופה שעד לגמר בירור הדיון. אלא שבכלל מאתיים מנה - אם תרצו: "קם ליה בדרבה מיניה" - דהיינו: מתוך שבית-המשפט מוסמך לפסול אדם מהחזיק ברשיון נהיגה עד תום ההליכים, מוסמך הוא ממילא להחליט על פסילה לתקופה קצרה מזו.
מכל מקום, משנקב המחוקק בתקופת פסילה בת 6 חודשים, ומשהוספנו וידענו כי בענייננו עלולה תקופת הפסילה לעמוד על תקופה שאורכה למעלה מחמישה-עשר חודשים, ממילא זכאי הוא העורר כי נעיין בהחלטת הפסילה מחדש, לבודקה לגופה.
באת-כוח המדינה מצביעה על כך שמשפטו של העורר מתמשך והולך בשל דחיות שבאי-כוחו ביקשו מעת לעת, ועיון בלוח המועדים שהגישה לבית-המשפט מוכיח, לכאורה, שאכן כך היה. ואולם גם כך, התמשכות ההליכים לא תוכל לדבר כולה לחובתו של העורר.
ביקשתי לברר את נושא הראיות לכאורה שיש בידי התביעה, והסתבר לי כי ראיות אלו הינן כולן ראיות נסיבתיות, וכי לגופן עשויות הן להשתמע לשתי פנים. לא אומר כי בסופם של הליכים לא ניתן יהיה להרשיע את העורר בעבירת גרימת מוות ברשלנות, ואולם לעת-הזו דומה כי לא יהיה זה נכון להוסיף ולענוש את העורר על דרך של מיקדמה לפוסלו מהחזיק ברשיון נהיגה.
אכן כן: העורר מואשם גם בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה. עבירה זו עבירה חמורה היא - לא אך עבירה חמורה אלא עבירה בזוייה גם-כן - וגוררת היא בעקבותיה עונש מאסר בן 9 שנים (כהוראת סעיף 64א(ב)). על-פי הראיות עבר העורר, לכאורה, עבירה זו. ואולם יש הפקרה לאחר פגיעה ויש הפקרה לאחר פגיעה. בענייננו-שלנו אירעה התאונה ביום 25 בספטמבר 1999, בשעה 19:15, ומוצאים אנו כי בוחן התנועה כותב דו"ח על אודות התאונה לאחר כ25- דקות, בשעה 19:40. מסתבר כי העורר נסע אל אחד מקרוביו, ומיד בסמוך לאחר מכן התייצב בתחנת המשטרה. וכך, בשעה 20:35 מוצאים אנו את העורר מוסר הודעה למשטרה. הוא שאמרנו: העורר עבר, לכאורה, עבירה של הפקרת פגוע, אך אין לראותו, כמסתבר, כמי שברח מן המקום. אני ער לכך שעבירת ההפקרה אינה מסיבה עצמה על בריחה מן המקום - או על בריחה מן המקום בלבד - ועיקרה הוא בצורך להציל אדם שאפשר נדרש הוא לעזרה ראשונה מייד במוסך לאחר התאונה. אכן, מבחינתו של הנפגע - ובו, כמובן, עיקר - אין נפקא מינה מדוע לא הושיט לו הפוגע עזרה. ראו: ע"פ 66/88 מדינת ישראל
נ'
אפרתי , פ"ד מג (1) 847, 855. ואולם לעניין העונש, יכולה שתהא משמעות לנסיבות ההפקרה. בהקשר זה אף לא מן המותר יהא להזכיר את החוק של לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח1998-.
בשוקלי את כל הנסיבות לכאן ולכאן, סבורני כי הגיעה עת לבטל את פסילתו של העורר מהחזיק ברשיון נהיגה, וכך אני מחליט.
סוף דבר: כהוראת סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה, אני מחליט לבטל את החלטת בית-המשפט מיום 6 בינואר 2000 לפסול את העורר מהחזיק ברשיון נהיגה.
היום, כ"ח בתשרי התשס"א (27.10.00).
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00076470. G01