רע"א 7650/13 יונס בהג'ת נ. משהב חברה לשיכון ובנין ופיתוח בע"מ

1.

מונחת לפני בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 38594-02-10, כב' השופטת ר' רונן ), בגדרה נדחתה בקשת המבקש למחיקת חלקים מהתביעה אשר הוגשה נגדו על-ידי המשיבה.

2.

המבקש הועסק על-ידי המשיבה כקבלן משנה לביצוע עבודות בניה בפרויקט אותו היא ביצעה כקבלן ראשי. בין הצדדים נחתמו בתקופה שבין ספטמבר 1995 לבין נובמבר 1998 שישה חוזים לביצוע עבודות בפרויקט. מאוחר יותר, התגבשו בין הצדדים הסכמות בעל-פה ביחס לחלק מהעבודות. ביום 10.7.2007 הגיש המבקש תביעה כנגד המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 2091-07, כב' השופטת ר' רונן ) . המבקש טען שהמשיבה לא שילמה את מלוא התמורה לה היה זכאי בגין העבודות שביצע. שתי מחלוקות עקרוניות התגלעו בין הצדדים: האחת נגעה לעילת ההתיישנות, והאחרת להיקף התשלום (אם בכלל) אותו חייבת המשיבה למבקש.

במסגרת המחלוקת השנייה המשיבה העלתה טענת קיזוז. לפי הטענה עבודתו הלקויה של המבקש חייבה אותה להוציא סכומי כסף נכבדים על מנת לתקן את אשר דרוש תיקון. לפי קו זה נטען כי המשיבה נאלצה לשלם סכומים גדולים לדיירים שתבעו אותה בגין הליקויים שהתגלו. היא אף הוציאה כספים רבים לצורך תשלום לקבלנים אחרים שתיקנו את הליקויים האמורים.

טרם ניתן פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, הגישה המשיבה תביעה משלה נגד המבקש (ת"א 38594-02-10), בגדרה תבעה את אותם הסכומים שביקשה לקזז במסגרת כתב ההגנה כנגד תביעת המבקש.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המבקש במלואה, דחה את טענת ההתיישנות, והורה למשיבה לשלם לו סך של 4,210,443 ש"ח בגין עבודות בנייה שביצע עבורה כקבלן משנה. ביחס לטענת הקיזוז, נקבע כי הנטל להוכיח טענת קיזוז מוטל על הנתבעת – המשיבה בתיק דנא – ולא ניתן לקבל טענת קיזוז שאין בה פירוט. משלא פורטה טענת הקיזוז על-ידי המשיבה, ומאחר שלא הגישה ראיות מספקות לתשלומים הנטענים, דחה בית המשפט את טענת הקיזוז. לכך הוסיף בית המשפט את המשפט הבא:

"הנתבעת הגישה נגד התובע תביעה בגין הנזקים שהוא גרם לה לטענתה (ת"א 38594-02-10) ומובן שתביעה זו תתברר, וככול שייקבע כי התובע גרם נזקים לנתבעת, יהיה עליו לפצותה בסכום שייקבע על-ידי בית המשפט".

על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המשיבה ערעור לבית משפט זה (ע"א 6880/11, כב' השופטים י' דנציגר , ע' פוגלמן , ד' ברק-ארז ). בית המשפט קיבל את הערעור וביטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. נקבע כי בית המשפט המחוזי צדק ביחס לסוגיית ההתיישנות, אך יש צורך לערוך בחינה נוספת של היקף העבודות שבוצעו על-ידי המבקש, "בשים לב להערותינו לגבי המסמכים העומדים ביסוד התביעה" (עמ' 9 לפסק-הדין). לשם כך הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי.

3.

עניין הבקשה שלפני הוא התביעה האחרת שהגישה המשיבה נגד המבקש (ת"א 38549-02-10). כאמור, במסגרת התביעה כללה המשיבה את אותם הסכומים שביקשה לקזז מתביעת המבקש. המבקש הגיש בקשה לדחיית סעדים אלה על הסף, ותיקון כתב התביעה, לרבות סכום התביעה, כתוצאה מדחיית מרביתה. העילה לבקשה היא עילת "השתק פלוגתא". לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי כבר דחה את טענת הקיזוז שהעלתה המשיבה. משהתקבל ערעורה של המשיבה רק ביחס לשאלת אומדן היקף העבודות שבוצעו – ולא ביחס לשאלת הקיזוז – סבור המבקש שבנוגע לשאלת הקיזוז הפך פסק-הדין לחלוט. בנסיבות אלו, אין המשיבה רשאית להעלות במסגרת תביעתה את אותן הטענות שהעלתה במסגרת הקיזוז, מכוח הכלל של השתק פלוגתא.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש, ופסק בזו הלשון:

"בפסק הדין של בית משפט זה... נקבע במפורש כי תביעת הנתבעת נגד התובע (היא התביעה דנן) תתברר "וככל שייקבע כי התובע גרם נזקים לנתבעת, יהיה עליו לפצותה בסכום שייקבע על ידי בית המשפט". לגישת התובע פסק דין זה לא בוטל. אם פסק-הדין עומד בתוקפו, עומדת בכלל זה בתוקפה גם קביעה זו, והיא אינה שוללת מהנתבעת להעלות את טענותיה".

מטעם זה דחה בית המשפט את בקשת המבקש. מכאן הבקשה המונחת שלפני.

4.

בבקשה זו מעלה המבקש טיעונים דומים לאלו שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. לגישתו, כיון שניתן פסק-דין על-ידי בית המשפט המחוזי הדוחה את טענת הקיזוז, שוב אין מקום להעלות את אותן העילות שעמדו בבסיס טענת הקיזוז במסגרת של תביעה חדשה.

בתשובתה טוענת המשיבה שמשבוטל פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, בוודאי שלא ניתן לומר שהכרעתו ביחס לקיזוז הפכה חלוטה. לשיטת המשיבה בית משפט זה נזהר לפרט כי החלק היחיד של פסק-הדין שהותר על כנו הוא ההכרעה בעניין עילת ההתיישנות. למעט עילת ההתיישנות, סבורה המשיבה כי ביטול פסק-הדין מותיר את כל שאלות חובת התשלום פתוחות, לרבות שאלת הקיזוז. המשיבה הוסיפה לטעון כי המבקש לא נהג בתום לב, לא קיים את פסק-הדין והסתיר עובדות מבית המשפט בכתב הבקשה.

5.

דין הבקשה להידחות. ניתן להגיע לתוצאה זו ממספר זוויות. ראשית, וזהו עיקר, פסק-הדין המחייב הוא זה שניתן על-ידי בית משפט זה. פסק-הדין מורכב משתי קביעות: אישור קביעת בית המשפט המחוזי בנושא ההתיישנות; והצורך בעריכת בירור נוסף כפי שנקבע. לא משתמע מכך כי סוגיית הקיזוז הוכרעה, אלא כפופה היא לבירור שייערך, תוך שמירת המסגרת בהתאם לאמור בפסק-הדין. זווית נוספת היא פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. מעבר לכך שהוא בוטל, הרי כפי שציינה שופטת בית המשפט המחוזי בהחלטתה, גם על-פי קביעתה בפסק-הדין אין לשלול מהמשיבה להעלות את טענותיה. הזווית השלישית שמחברת בין שתי הזוויות שהובאו היא כללי "השתק פלוגתא". בליבת כלל זה עומדת הדרישה לפיה הליך שיפוטי אחר הכריע בצורה מפורשת או מכללא בסכסוך על-סמך ממצא פוזיטיבי. פשיטא שזה אינו המצב כאן.

6.

הבקשה נדחית. המבקש ישלם הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת המשיבה בסך 6,000 ש"ח.