רע"א 7691/09 עזבון המנוחה רובינפלד אסתר ז"ל נ. משרד הבריאות

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' גריל, ע' גרשון וי' וילנר), שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש – הוא עיזבונה של המנוחה אסתר רובינפלד ז"ל (להלן: המנוחה ) על פסק-הדין של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת ר' למלשטריך-לטר) שבו נדחתה תביעתו נגד המשיבה.

2.

המנוחה, שסבלה ממחלת לב, הופנתה לביצוע בדיקת מיפוי לב במאמץ בבית-חולים. במהלך ביצוע הבדיקה איבדה המנוחה הכרה, נשימה ודופק. מאמצי החייאה שנעשו לא הצליחו להשיבה להכרה, והיא נפטרה כעבור כשנה ושלושה חודשים. עיזבון המנוחה (להלן: המבקש ) הגיש תביעה לבית משפט השלום כנגד מדינת ישראל (משרד הבריאות) (להלן: המשיבה ) וטען לרשלנות בטיפול במנוחה בעת ביצוע הבדיקה. בדיקת מיפוי לב במאמץ מתבצעת בכמה שלבים: ראשית מתבצע מיפוי לב במנוּחה. בשלב השני מבצע המטופל את בדיקת המאמץ במטרה להגיע לדופק מסוים, ולאחריה הוא נח כשעה עד שעה וחצי, וממתין לביצוע השלב האחרון בבדיקה, הוא מיפוי לב שני. המבקש טען בתביעתו כי המנוחה התלוננה על כאבים שונים בעת ביצוע מיפוי הלב הראשון ובזמן המנוּחה לאחר בדיקת המאמץ, וכי תלונותיה לא זכו למענה. בית משפט השלום קבע כי טענה זו לא הוכחה. המנוחה, כך קבע בית משפט השלום, התלוננה בעת ביצוע בדיקת המאמץ על עייפות, אך זוהי תלונה שגרתית ובעקבותיה הופסקה בדיקת המאמץ, כפי שנהוג לעשות. בית המשפט דחה גם הטענה כי נפלו תקלות בביצוע פעולות ההחייאה. לפיכך קבע בית המשפט כי לא הוכחה כל התרשלות מצד בית החולים בטיפול במנוחה. בית משפט השלום דחה גם את הטענה כי יש להעביר את נטל השכנוע אל כתפי המשיבה בשל קיומו של נזק ראייתי, בשל התקיימות תנאי חזקת "הדבר מדבר בעד עצמו" או בשל הימנעות המשיבה מלהעיד מקצת מרופאי בית החולים. לפיכך נדחתה התביעה.

3.

המבקש ערער על פסק-דין זה לבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה בדעת רוב. בית המשפט המחוזי קבע כי ערעורו של המבקש הוא ערעור עובדתי בעיקרו ואינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. זאת שכן על-פי האמור בחוות דעתו הרפואית של המומחה מטעם המבקש, התרשלותו של בית החולים התבטאה באי מתן מענה הולם לתלונותיה של המנוחה על כאבים. אותו מומחה אף אישר בחקירתו כי אילולא אותן תלונות, "לא היה [לו] הרבה מה להגיד על התנהלות הצוות הרפואי. כי אם אין תלונה לא צריכה להיות תשובה לתלונה". משנקבע, כממצא עובדתי, כי לא הוכח שהמנוחה אכן התלוננה על כאבים, הרי שנשמט הבסיס לטענת הרשלנות. יצוין, כי בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן בעצמו את חומר הראיות ונחה דעתו כי קביעתו של בית משפט השלום לעניין התלונות מבוססת היטב. בית המשפט המחוזי בחן את טענת המבקש כי לא ניתנה הסכמה מדעת לביצוע הבדיקה, ודחה את הטענה לאחר שהשתכנע כי המנוחה קיבלה הסבר בעל-פה אודות הסיכונים הכרוכים בבדיקה ואודות דרכי טיפול אלטרנטיביות. כמו כן ציין בית המשפט כי המבקש לא טען – בתביעתו או בערעור – שהמנוחה הייתה נמנעת מביצוע הבדיקה לו הייתה מקבלת הסבר מלא לגביה, ומכל מקום טענה כזו לא הוכחה. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה שלפיה נגרם למבקש נזק ראייתי מפאת היעדר רישום בשלב ההמתנה ובשלב ביצוע מיפוי הלב השני. נקבע כי לא מוטלת על בית החולים חובה לערוך רישום בעת שהמנוחה ממתינה לביצוע מיפוי לב, וכי היעדר הרישום של מיפוי הלב עצמו נובע מכך שזה הופסק מיד בתחילתו נוכח תלונות המנוחה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי בכל מקרה התרשלותה הנטענת של המשיבה התרחשה בשלב ההמתנה ועל-כן לא היה ברישום אודות מיפוי הלב השני כדי ללמד על שהתרחש בשלב הרלוונטי. גם טענתו של המבקש להתקיימות חזקת "הדבר מדבר בעד עצמו" נדחתה לאור מצבה הרפואי של המנוחה עובר לבדיקה ולאור המסקנה כי לא נפל פגם בהתנהלות בית החולים במהלך ביצוע הבדיקה. לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע לגבי אי העדתם של רופאים מסוימים כי עדותם לא הייתה רלוונטית לבירור טענותיו של המבקש. השופט י' גריל סבר, בדעת מיעוט, כי המנוחה לא נתנה הסכמה מדעת לביצוע הבדיקה, וזאת שכן ההסבר שקיבלה ארך דקות ספורות בלבד.

4.

על פסק-דין זה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור. המבקש חוזר וטוען כי הבדיקה נערכה למנוחה בהיעדר הסכמה מדעת, והוא סומך ידיו על דעת המיעוט בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. עוד טוען המבקש כי יש לזקוף לחובת המשיבה את אי העדתם של חלק מן הרופאים וכי יש להפעיל במקרה זה את חזקת "הדבר מדבר בעד עצמו". המשיבה סומכת ידה על פסקי-הדין שניתנו בערכאות הקודמות בעניין זה ומדגישה את ההלכות בדבר היקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובדבר כללי ההתערבות של ערכאת הערעור במסגרת ערעור שני.

5.

דין הבקשה להידחות. בקשתו של המבקש אינה מעלה שאלה משפטית-כללית המצדיקה קיום דיון ב"גלגול שלישי". כפי שקבע בית המשפט המחוזי, משלא הוכח כי המנוחה התלוננה על כאבים ולא זכתה למענה, אין בסיס לטענה כי המשיבה חבה כלפיה ברשלנות. קביעותיהן של הערכאות דלמטה לגבי העברת נטל השכנוע מבוססות היטב בדין כמו גם בעובדות המקרה כפי שאלה הוכחו בערכאה הדיונית. אכן, המנוחה נפטרה בשל אירוע מפתיע שהתרחש במהלך ביצוע בדיקה אלקטיבית ושגרתית למדי, אולם עובדה זו כשלעצמה אינה מלמדת כי הטיפול שקיבלה המנוחה היה טיפול רשלני. במקרה זה גם לא מתקיימים התנאים להעברת נטל השכנוע אל המשיבה. כאמור בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, לא כל חֶסֶר ראייתי מקים עילה של נזק ראייתי, ולא כל נזק מפתיע ויוצא דופן מקים את חזקת "הדבר מדבר בעד עצמו". התנאים לתחולתם של הכללים המאפשרים את היפוך נטל השכנוע נבחנו ביסודיות בערכאות הקודמות, ונמצא כי הם אינם מתקיימים במקרה זה.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר-טרחת עורך-הדין של המשיבה בסכום של 3,000 ש"ח.