רע"א 7748/10 דנאל ישראל פולו בע"מ נ. עיריית אילת

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"א 1171/09 (כב' סגנית הנשיא ש' דברת

והשופטים ר' ברקאי וא' ואגו ), במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת ונתקבל ערעור שכנגד של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר שבע בת.א. 4335/02 (כב' השופט י' שפסר ).

2.

סלע המחלוקת בין הצדדים בדיון בערכאות השונות עוסק בפרשנותו ויישומו של סעיף 6 ל חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם-1980 (להלן: " חוק הריבית "), הקובע כי:

"שילם אדם תשלום חובה שלא חב בו ביתר על הסכום שהוא חב בו.. ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 הימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד ... לא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודיע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית

בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה במדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו".

המבקשת, חברת דנאל ישראל פולו בע"מ, שילמה לעיריית אילת – היא המשיבה - אגרות בניה והיטלי פיתוח בסכום של כ-3,000,000 ₪ בגין פרוייקט קבלני (להלן: " האגרות "). התשלום האמור התבצע ביום 7.11.1998. בעקבות הפסקת הפרוייקט פנתה המבקשת לעירייה ביום 20.11.2000 וביקשה ממנה להשיב את הסכומים האמורים. הצדדים הגיעו להסכם לפיו רובו של התשלום יוחזר, בצירוף הפרשי הצמדה למדד, בפריסה לשלושה תשלומים (להלן: " הסדר הפריסה "). בתביעה שהגישה המבקשת בבית המשפט השלום בבאר שבע, נתבקש האחרון להורות כי על העירייה להחזיר למבקשת את הסכום ששולם כשהוא משוערך בתוספת ריבית ממועד תשלום האגרות. בית המשפט השלום דחה את התביעה וקבע כי הריבית תחול רק מיום קבלת הדרישה להחזר הסכומים. מכאן הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי. על פסק הדין של בית המשפט קמא הוגש אף ערעור שכנגד מטעם המשיבה, אשר סברה כי על הריבית שנפסקה לזכות המבקשת היה להיות בשיעור של 0.5%, ולא 0.75% כפי שקבע בית המשפט קמא.

3.

בדונו בערעור שהוגש על החלטת בית המשפט קמא, קבע בית המשפט המחוזי כי המועד הקובע לתחילת התווספות ריבית פיגורים הוא בתום 30 ימים מהמועד בו הסכימו הצדדים על פירעון החוב. על כן לאור העובדה שהמבקשת עצמה סבורה הייתה כי העירייה החזירה את החוב בהתאם להסדר הפריסה, הרי שלא היה מקום לחייב את העירייה בריבית מיום תשלום האגרות. כן קבע בית המשפט המחוזי כי שגה בית המשפט קמא עת סבר שקיימת הודעת בעל דין מצד העירייה, לפיה הריבית אשר הייתה צריכה להשתלם הינה בשיעור של 0.75%. נקבע כי הריבית לה זכאית המבקשת חלה מכוחו של סעיף 6 לחוק הריבית, ועל כן עליה לעמוד על שיעור של 0.5%.

4.

בבקשה כאן יוצאת המבקשת נגד החלטות הערכאות הקודמות. נטען, כי שגו בתי המשפט בקבעם כי המבקשת הסכימה להסדר פריסת התשלומים. לשיטתה, לא ייתכן כי נתנה יד להסכמה המקפדת את זכויותיה. כן נטען כי המשיבה לא עמדה בתקופה הקבועה בחוק הריבית לצורך החזרת הכספים ללא תשלום ריבית. בנוסף, גורסת המבקשת כי על המשיבה היה לשלם ריבית בשיעור של 0.75%, כפי שקבע בית המשפט השלום, ולא ריבית חודשית של 0.5% כנקבע בערעור. לדידה, קיים חוסר שיוויון בין שיעורי הריבית החלים על אזרח המפגר בתשלום חובו לרשות, לבין אלה החלים בגין איחור של הרשות בתשלום חובותיה, באופן היוצר קיפוח מובנה.

5.

נוסחו של המונח "בקשת רשות ערעור" טומן בחובו הצהרה דיונית ברורה. יש לקבל רשות. אין הבקשה מהווה ערעור בזכות. על המבקשת להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, שעה שהדין אינו מחייב זאת. מקום בו עסקינן בגלגול שלישי - המשוכה גבוהה יותר. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

טענותיה של המבקשת מתמקדות בשני מישורים – מהות ההסכמה בינה לבין המשיבה בדבר פריסת התשלומים, ופרשנות בית המשפט המחוזי בנושא שיעור הריבית. אתייחס אליהן כסדרן. לעניין קיומה של הסכמה בין הצדדים לעניין פריסת התשלומים, הרי שמדובר בטענות עובדתיות שנדונו על ידי שתי הערכאות, אשר הגיעו למסקנות דומות. הגם שבבית המשפט השלום נמתחה ביקורת על אופן קבלת ההסכמה לעניין שיעור הריבית, לא נמצא כל פגם בעניין ההסכמה לפריסת התשלומים. מסקנה זו נשענת על ממצאים עובדתיים.

ככל הנוגע לקביעת שיעור הריבית, הצביע בית המשפט המחוזי על משגה שנפל בהחלטת בית המשפט קמא, אשר קבע כי הייתה הודאת בעל דין לפיה שיעור הריבית הרלוונטי לתשלום הינו 0.75%. לגישת בית המשפט המחוזי, היה מקום להחיל את הריבית הקבועה בסעיף 6 לחוק הריבית, העומדת על שיעור של 0.5%. מסקנת בית המשפט המחוזי בסוגיה זו, בדומה למסקנתו בסוגיה האחרת, נסובה סביב בירור טענת המבקשת ביחס לקיומן של הסכמות שהושגו בין הצדדים. אם זהו גרעין המחלוקת – דין הבקשה להידחות בשל שני נימוקים. האחד – ענייננו בממצא עובדתי. האחר – עסקינן בקביעה המתייחסת לד' אמותיו של הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים. אמנם, ברקע קיימת סוגיה משפטית, אך בסופה של הכרעה, לא פרשנות משפטית היטתה את הכף נגד המבקשת. מכאן, אין העניין מצדיק מתן רשות ערעור.

6.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בהיעדר תגובה, אין צו להוצאות.